ועכשיו, אחרי שכולנו נרגענו מהזיית ההענשה הפומבית הבין-בלוגית, וקצת לפני שנספק לקהל הסאביות הלטאנטיות שלנו את החלק השלישי, "קייסי וכ"ש פוגשות את טרזן," שבו תופיע -- בהופעת פרידה אחרונה בהחלט -- שושנה דמארי, תנו לי לחלוק איתכם משהו.
יש מקרים, וכולכם תצטרכו להודות בזה, יש מקרים -- קחו למשל, צהרי יום שבת, שמש מוצלחת מהחלון, פסים של תריס על העור, בבית, הרחק מהמיטה, מפוזרים דברים שעושים לכם טוב -- סיפור בהתחלתו, משהו טוב מתבשל, אנשים ברשימת החיוג של הטלפון -- ואתם מתייחדים עם עצמכם וחושבים, לעזאזל, אין שום סיבה למצוא אנשים ולהכניס אותם לחיים שלך. לא הציד המסובך, לא הנפילות האלו בדרך, לא שובל הגופות שאתם משאירים מאחוריכם בדרך למצוא את הדבר הנכון -- מטאפורי, שובל גופות מטאפורי, כמובן. כן. אהם. בואו נמשיך -- לא תקופות ההתרגלות האלו, לא הנסיון למצוא שיווי משקל חדש, לא הצורך האוטומטי להצטמצם ולוותר, לא כל אלו, ובטח לא החתך המכאיב הזה בבשר כשכל ההתרגלויות ושיוויי המשקל סוף סוף נהפכו נעימים, ופתאום צריך לוותר ולקרוע ולנסות להעמיד פנים שהקרעים האלו, זה צלקות מגניבות וזה יחלים.
ואז אתה מסב את הראש, ונזכר איך זה להניח אותו על הכתף של מישהי אחרת, ולעצום את העיניים ככה, כאילו שום דבר לא יכול להתגנב ולפגוע בך כשאתה שם, ולנשום עמוק -- אותה, את השיער ואת העור שלה -- ואתה מפסיק לחשוב שטויות.
-------
ירוק: אפור,
אפור: לא עוד פעם.
ירוק: אפור, איך אפשר לנשום את העור של מישהי?
אפור: אני מרגיש בדיחת שואה מתקרבת אלי.
ירוק: כי אני מבין, בטרבלינקה, אבל...
אפור: כאילו, אני עומד כאן, ואין מה לעשות עם הבדיחה הזאת, היא פשוט שם.
לפני 18 שנים. 18 בפברואר 2006 בשעה 23:05
