ירקרקות האופר

אמצע
זה לא עניין של מי יותר חזק, זה עניין של מי רוצה יותר. זה המשפט הראשון שהוא אומר, בלי שלום או אני נועם. זה לא עניין של מי יותר חזק, זה עניין של מי רוצה יותר. עכשיו, כשאני לכודה בין המבטים שלו ובין המבטים של העוברים והשבים, המשפט הזה נראה לי מגוחך, כי הרי הוא אוחז אותי כאן בלפיתת איתנים, פלדתית, סרטנית. האמירה הייתה תשובה לסמס ששלחתי לו: חזק יותר ממני הכלב, זו הייתה לשון הסמס. ארבע מילים בדיוק, שהשיבו לשתיים משלו: מה הבעיה, שהשיבו לארבע משלי: דינה הפנתה אותי אליך. זה היה סך ההיכרות בינינו, ועם זאת הוא ידע בדיוק מה העניין, כשהוא נכנס, ביום קיץ אחד ב-2006, חולצתו דבוקה לבטן ותספורת החייל שלו כהה ובוהקת מזיעה, ואומר לי, תוך שהוא נכנס מבלי לבקש רשות, זה לא עניין של מי יותר חזק, זה עניין של מי רוצה יותר.

התחלה
דינה. דרינקים. אמצע הלילה, בנמל, או ב"עייסק", או ב"שרה", אחד מהם. אני יושבת וידי על הבר, דינה משקה אותי. מזמינה לי, מכוונת את הקצב. אני שונאת כשהיא מחליטה בשבילי כמה להיות שיכורה, תמיד יש לי גם הרגשה שהיא החליטה על מינון השכרות עוד בתחילת הערב, ששום דבר לא ספונטני. פעם מחיתי באוזניה על העניין הזה, ואני שיכורה למדי על הבר ב"תפוז'", אבל חצי החיוך השמור רק לי לא מש מפניה והיא הזמינה לי עוד צ'ייסר וכאן התקפלה המחאה. אני שונאת את זה, כאמור, אבל היא רוצה להחליט בשבילי הרבה יותר מאשר אני רוצה שהיא לא תחליט בשבילי. דינה, דרינקים, אמצע הלילה. אני מתארת את הבעיה, המילים נמרחות לי ומתפזרות על הבר, והייתי מעדיפה לא להיות עד כדי כך שיכורה, אבל דינה חצי מחייכת חצי חיוך מתוק במיוחד הערב, והיא מפלרטטת עם הברמנית יפה כל כך שכל מיני משקאות נמזגים בחינם לכוסות שוט ונלגמים, לא בלי תשלום, ובעיקר על ידי.

אני מסבירה: הכלב-בן-כלב פשוט חזק מדי, עקשן, מחליט מדי. אני מפנטזת לחסל את הבנזונה אבל אני מתה עליו.

נועם יעזור.

מי זה נועם?

חצי החיוך מעמיק, מתמתק, ממלא את כל עולמי השיכור: נועם פותר בעיות. אני אשלח לך את המספר בהודעת סמס. את תראי אותה בבוקר, כשתהיי פיכחת. את תשלחי לו סמס. לשיחות הוא לא עונה. הוא יפתור את הבעיה. יפתור אותה בדרכי נועם.

סוף
לנועם יש חזית בלתי מרשימה. הוא לא נמוך ולא גבוה ולא רזה או שמן והפנים שלו לא נאות, אם כי הן גם לא בלתי נאות. לנועם יש, עם זאת, אחרית מרשימה מאוד. מעל התחת הארוז בקפידה, ללא רבב, בג'ינס שלו, החולצה שלו מציינת, "אילוף בדרכי נועם".

הכלב עומד על הספה ולועס את האחרונה שבכריות. כשנועם מגיע לסלון ועומד ליד הספה הוא עוצר מלעיסתו ומביט, אוזנו האחת שמוטה, מבטו חריף מדי יחסית לכלב; כשנועם מסנן איזה צליל מבין שיניו הוא מרכין ראש, גולש מן הספה אל הרצפה, הולך אל האיש הזר ומלקק לו את היד. החריפות אוזלת מהמבט ומתחלפת בהכנעה מטומטמת.

"בן-בן-זונה", אני מסננת, ונועם מסובב אלי את הראש בחדות.