ירקרקות האופר

סוף
נועם מזיין לי את הפה שעה ארוכה, ויסלח לי הקורא עדין הנפש. הקורא עדין הנפש ודאי לא היה נהנה לראות אותי עכשיו: חצי רכונה, חצי קשורה ברצועה שאני עצמי בחרתי מכל הרצועות ורכשתי במיטב כספי ב"פט סטופ", המרפקים שלי צמודים זה לזה וקשורים גם לצוואר שלי, כך שאני יכולה לבחור בין כאב בלתי יאומן בכתפיים ובין חנק, ומעוגנים לצינור המים החמים, כאן בגומחה הקטנה מאחורי האמבטיה, מיצי הקיבה שלי שורפים את הגרון, והשרירים סביבו משתרגים ומתאמצים להחזיק את עצמם סביב הזין של נועם. נועם מזיין את הגרון שלי בנחת. אין כל סימן שהוא מודע לקולות האנקה, הנחרה, החרחור, שלא לומר הפרפורים, העוויות, הניסיונות הבלתי מתואמים של כל אחד משרירי לברוח מהגומחה הזאת ומן הזין שלו. העיניים שלי מוצפות דמעות-של-מציצה ובטשטוש הזה יש רק כתם שחור, שאי אפשר לאמוד את מרחקו, רק שהוא מתקרב ומתרחק, והוא מייצג את השיער על הבטן שלו. בחדר האמבטיה, מאחורי קערית המים, הרחק מעבר לקו הראייה שלי, שוכב הכלב-בן-כלב ומביט בנו בנחת. בנועם.

באשר לנועם, נועם מזיין לי את הפה כי נשארה עוד חצי שעה לסשן האילוף וכבר ברור לו שלא נותרה עבודה על הכלב. הוא מזיין לי את הפה כדי ללמד אותי שיעור: זה לא עניין של מי יותר חזק. זה עניין של מי רוצה יותר. כל השרירים שלי יחדיו לא רוצים לברוח מהזין של נועם כמו שהזין של נועם רוצה לזיין לי את הפה.

התחלה
נועם מסתובב אלי בחדות כזאת שאני נרתעת והולכת צעד אחורה. למרבה הצער יש כורסה מאחורי, והגוף שלי צריך להחליט עכשיו אם למעוד וליפול או לשבת. הרגליים והתחת שלי בוחרים ואני מוצאת את עצמי ישובה על מסעד הכורסה. נועם מחייך. זה לא חיוך בלתי נעים. בעיני נראה החיוך של נועם כמו חיוך של מי שמצא משהו שהוא אוהב. אני יודעת מה הדבר שהוא מצא וזה מרגיז אותי, כמה שאני שקופה, ולכן אני מסמיקה.

"שקופה", אומר נועם. הכלב בן כלב נובח פעם אחת. אני קמה ממסעדי בחריפות. אני רוצה להגיד "כוס אמק!"

במקום זה אני אומרת, "אני צריכה פיפי שנייה".

"עוד רגע", אומר נועם. "קודם יש משהו שאנחנו צריכים להבין. לגבי הכלב". אני מתיישבת.

"הכלב", אומר נועם, "אין בו משהו שהוא לא בסדר. אם צריך לדרג את הכלב מאחת נגיד עד עשר, אם מה שאנחנו אומרים זה שאחת זה אין מה לעשות עם הכלב, תהרגו אותו וזהו, ועשר זה יש לך פה כלב סבבה --"

כלב סבבה. ככה מדבר האיש הנמוך שמתנשא מעלי. בחולצה המסמורטטת, בג'ינס, בנעליים שידעו ימים לבנים יותר, בחיתוך הדיבור ובריח ובקול, לא יכולתם להבחין שלא עומד מולי גנן מדופלם -

"שט. שט. תהיי איתי. איתי. הכלב סבבה, הוא עשר. מה שאת רואה פה זה שהכלב מרגיש ממך שאת מחפשת שהוא יגיד לך מה הוא רוצה לעשות, וזה מה הוא רוצה לעשות: לאכול לך את המשקופים ולמשוך אותך שתיפלי שאת עוצרת ברחוב לדבר עם חברים".

"הוא לא מושך--" אני מתחילה לשקר, והוא מרים גבה והמילים איכשהו נחנקות לי בגרון.

"העניין", אומר הגנן המדופלם שמתנשא מעלי, "זה שיותר משהוא רוצה שתגידי לו מה לעשות - את רוצה שהוא יגיד לך מה לעשות".

הוא מבלה רבע שעה בלהראות לי איך הבן-בן-כלב הזה יושב, מתפרקד, קופץ, זוחל, מכשכש ומשחק בתגובה לכל ניע יד ולכל צליל וקול. אני מעבירה משקל מרגל לרגל ומפנטזת על האסלה שלי.

אמצע
"העניין הוא שאני תמיד אומר", אומר נועם, "זה שלא מאלפים את הכלב. מאלפים את הבעלים". זה נשמע לי הגיוני, אם כי אני מניחה שמול העובדה שהשירותים נמצאים בסוף השיחה הזו, הייתי מסכימה גם שכלב זה סוג של חתול לו היה סיכוי שפה יסתיים יגוני. אבל נועם מעביר יד גרומה בשיער שלו ומחייך אל הבן-כלב ומדבר לאט, כגנן, כנגר, כבן של זונה. "ה... מה שצריך פה אילופים? זה את. את לא נעלבת שאני מדבר אליך ככה, נכון?"

"לא, מה פתאום. רק תשמע, בוא נעשה הפסקונת? ואני אלך ל-"

"יופי", הוא אומר, אני נאלמת, והוא מחייך, ואני מרגישה שאני נמצאת במים מוכרים ובלתי נעימים, "עכשיו בואי תנסי את".

"אני -- כאילו, אם אפשר שנייה --"

"יאללה".

"שב. שב, ג'קי, שב".

הבן-בן- מכשכש בזנבו ולא יושב.

"נסי עוד פעם. עד שתצליחי".

"שב".

לא יושב.

"שב!"

לא יושב.

"שב, בן של--נועם, הוא לא יושב. תן לי רק-"

"תנסי עד שישב".

"שב!"

לא יושב.

"הוא לא יושב, הוא שומע שאני מתה ל--אם רק תתן לי רגע ל--"

"להפך", אומר נועם, ומלטף את הבן-כלב. "בגלל שאת לחוצה לצאת מהסיטואציה, את תביאי לסיטואציה דברים שאין לך בדרך כלל. קשיחות. מנהיגות. תנסי שיישב".

"ג'קי", אני אומרת, והעיניים שלי ודאי אדומות, "עכשיו שב".

לא יושב.

"נועם, חלאס, אני הולכת להשתין".

נועם מתיישב על הכוננית ליד הטלוויזיה. "זה היה מעולה איך שאמרת את זה. חבל רק שהפנית את זה אלי ולא אליו".

"שב! כוס אימא שלך, שב!"

לא יושב.

אני מתחילה לבכות, נדמה לי. משהו חונק לי את הגרון. "מה אני עושה? מה - נועם, מה אני עושה לא בסדר?"

נועם קם. "שב". הבן-כלב יושב, ועיניו כולן מלאות בנועם.

אני רועדת מזעם. נועם מתקרב אלי, מושיט יד, אוחז לי בכתף. בנועם. "הכלב בסדר. את הבעלים צריך לאלף. אבל תאמיני לי, בני אדם יותר קלים מכלבים". הוא מחייך את החיוך הזה ואני רועדת ומבינה מדוע זה הדה-ז'ה-וו: זה אותו החיוך ממש שדינה תוקעת בי כשהיא תוקעת בי עוד דרינק. למרבה הזוועה ההבנה הזו מרגיעה משהו בתוכי, ואני מתמסרת למבט שלו, ליד האוחזת בכתף.

"נועם, אני תיכף משתינה על הרצפה".

"תיכף תקבלי. בואי נעשה משהו קודם, כדי להבין את המסר. מה המסר, עוד הפעם?"

"מה?"

"מה המסר, מה המסר שזמזמתי לך מהרגע שנכנסתי לפה. תגיבי, תגיבי מהר".

"שיותר מהכוח?... ש..."

"שזה לא עניין של כוח".

"שזה לא עניין של כוח, זה עניין של מי רוצה יותר. אפשר ללכת?"

"תיכף. לפני זה, איפה הרצועה של ג'קי?"