ירקרקות האופר

נפגשנו בכלוב.

הוא אמר שהוא גר באיזור, הוא אמר דברים נחמדים, וגיליתי שגם הוא אוהב את את'ניק רבולושן – הלהקה שאחי מנגן בה. בהתחלה היו ההודעות האלו, השורות האדומות האלו שאת מחכה להן בקוצר רוח ותמיד מהססת קצת לפני שאת לוחצת עליהן, כי מי יודע מה תגלי במכתב הבא: אולי יש לו פסוריאזיס או שהוא חושב שמין עם חמורים זה מדליק. יש כל מיני אנשים. לכי תדעי.
אבל נראה שלא היו לו פסוריאזיס או חיבה מיוחדת לחיות רכיבה – אולי מלבד פנטזיה מפורטת להפליא שהוא פרש בפני באיזה יום שישי אחד, שבו ויתרתי על כרטיסים לדסטרקטיב ויולט כדי לשבת שם ולחכות להודעות האדומות, ושבו הוא (רשע!) עזב אותי בשתיים בלילה, אחרי שהפנטזיה תוארה ופורטה ונפרטה, עזב אותי, כמו שאמרתי, רטובה ומזועזעת. חייכתי יומיים. אחרי זה הוא אמר, בואי למסנג'ר, וזה נשמע מצויין. היו לו תיאוריות על מתי נפגשים ואיך צריכה להראות שליטה, ולמה לא צריך להסתכל על תמונות לפני שנפגשים, והוא לא הרשה לי לקרוא לו "אדוני," למרות שנורא רציתי. דיברנו איזה לילה, וקצת לפני שנגמרה השיחה (הוא תמיד מסיים אותה; אני חרמנית ומבולבלת) אמרתי לו שאני לומדת באוניברסיטה העברית.

יומיים לא שמעתי ממנו; אחרי זה שלחתי לו הודעה מבולבלת. אולי הייתי קצת ארסית מדי – אחרי הכל, יכול להיות שבנאדם לא נוגע במחשב יומיים, יכול להיות שהמחשב התקלקל או משהו, יכול להיות שהוא שוכב בבית חולים עם כדורי תשע מילימטר ברגל. בקיצור, איחלתי לו מוות כואב והלכתי לחפש בלוגים מעניינים.
חצי שעה אחר כך נדלקה השורה האדומה למעלה, וקיוויתי מאוד שזה לא הוא, אלא איזה טמבל שרוצה להגיד לי שהוא האדון החדש שלי ועל ארבע, כלבה. זה היה הוא; התביישתי לפתוח את ההודעה, אז כיביתי את הכלוב וניסיתי לסדר את החדר. הרמתי בגדים וכוסות מהרצפה והרגשתי כמו מטומטמת; ואז מצאתי את עצמי עומדת ומלטפת זוג תחתונים אחד, לא מצליחה לעזוב אותו, וחושבת על כל מיני דברים שהוא אמר. הלכתי למחשב, עדיין מחזיקה את זוג התחתונים, נכנסתי, קראתי.
הוא אמר, תמחקי אותי מהמסנג'ר שלך.
אז ישבתי שם וקראתי את השורה הזאת. ניסיתי להבין אם זאת דרך קרה וגועלית במיוחד להגיד לי ללכת לעזאזל. אבל משהו היה נכון בשורה האחת הזאת: הטון המצווה, האגבי, המיס בתוכי משהו ומצאתי את עצמי מתרגשת כשמחקתי את מה שמחקתי. אני יודעת שאני נשמעת כמו מטומטמת. גם הרגשתי ככה. אחרי זה הסתכלתי על התחתונים שנחו ליד העכבר ונשכתי את השפתיים. הסתכלתי עליהם, הם עלי. ואז קמתי (ההודעה שאני עומדת לשלוח לו פתוחה לפני), והתפשטתי.
היה צהריים, היה חם; הימים הראשונים, החמים, של הקיץ שלחו קרניים נעימות ורוח דרך החלון. הורדתי את החולצה וזרקתי אותה ואז את החזיה והמכנסיים והתחתונים, שכבר ירדו יחד, ורק עמדתי וספגתי את החום. דימיתי לעצמי שהפסים החמים האלו של האור הם האצבעות שלו, ושהוא עומד שם ומעריך את הגוף שלי בשמש הזאת; אולי יושב על השולחן, רגל אחת על הרצפה, ומסתכל. ואז כתבתי לו:

"אני אמחוק אותך, אבל יש לי תנאי."

וישבתי, וחיכיתי.