יפה בחוץ, וכשיפה בחוץ נדמה שקל יותר -- קל מדי -- להטות את הכוס הזו לשפתיך ולתת למה שבה ליזול החוצה. קל לפתות, במילים פשוטות. קל מדי להגיד מילים שמטות את כפות המאזניים לטובתך, ובקלות הזאת, פתאום, זה לא שווה את זה. קל מדי דוחה אותך, מקלקל את טעם הפיתוי בין השפתיים. הנה יושבת לידך בחורה יפה באוטובוס, כזאת שבכל חורף היית מת לקצת יחס ממנה, אפילו כמה מילים בדרך לאנשהו ואז שלום-שלום ולא מתראים יותר היו מספיקות לך, ויש לה את המבט הזה בעיניים, שמבהיר שהיא כזאת, אבל אתה, אתה חוכך בדעתך. אתה מסתכל קדימה, הצידה, למעלה, על הצג של הטלפון הנייד, מחפש סיבה לא לעשות את זה. לא מוצא. מסתובב ימינה ואומר, "תגידי..."
וחצי שעה אחר כך היא צוחקת ונוגעת לך ביד, ואז מסתכלת על השפתיים שלך, ואומרת, אז...
ואתה אומר, הוי, וופס, הנה התחנה. חייב לזוז. תתקשרי. לוקח התיק יוצא החוצה. מהחלון של האוטובוס, שהיא פותחת ונדחקת לתוכו, היא צועקת "אבל אין לי את הטלפון שלך!" ואתה צועק בחזרה "לא שומעים! מה?" ואז הולך הביתה ומרגיש קצת כמו טמבל.
בלאק-בעיית-זהות-סילבר, את מוזמנת לספר לי מתי מותר לי להחזיר את ה"שולט" במקום ה"שולטהייס".
לפני 18 שנים. 6 באפריל 2006 בשעה 16:49
