ירקרקות האופר

הערב מנגן צילילים כבדים מדי לטעמנו, אז אנחנו סוגרים את החלון ומקשיבים למיזוג האוויר במקומו. 22 מעלות בצל חדר השינה של לימור, ואני קשור למיטה, והיא – קטנותה מאוזנת היטב עם הקול הנמוך שלה, עם הבאסים המחוספסים האלו – מתנחלת על חזי החשוף.

"אני סאבית," אומרת לימור.

"תגיד שאני סאבית," היא מוסיפה.

"את סאבית," אני אומר. "אין ספק בכך. לו הייתה מישהי יותר סאבית ממך – הרי שהיא הייתה כאן במקומך, קושרת אותי למיטה שלה. אבל את זו שקשרת אותי, ו... איי. איי. את זו שמעבירה ציפורניים על חזי החשוף, ומכאן שאין ספק שאת הכי סאבית שיש."

לימור מחייכת קרוב לשפתיים שלי. "נכון. ספר לי סיפור של סאביות."

אני נאבק כנגד כבלי. חמש שעות היא מחזיקה אותי כאן, בחדר המיטות שלה, ומוצצת ממני סיפור אחרי סיפור אחרי סיפור. "אני לא יכול, לימור," אני אומר לה. "לא יכול. המוח שלי יבש. ריק. יש שם רק חול. אם תהפכי אותי ייצא עפר מהאוזן שלי, באלוהים שייצא." לימור מזעיפה פנים, ובתנועה חדה מושכת את עצמה לעבר מפשעתי. היא מלקקת אותי, לא חשוב איפה. אני עוצם עיניים ומותח את הצוואר. היא נושכת. אני משמיע קולות רפים של התנגדות.

היא על החזה שלי שוב. "השתכנעת?"

אני גונח.

היא מתווה מעגלים על החזה שלי, ואז יורדת למטה. חמש שעות זה ככה. היא מוצצת ממני כל לחות אפשרית. אבל כשהלשון שלה מתווה מעגלים סביב לאיברי, הוא, כמוני, לא עומד בלחץ – ונעמד. ככה היא יודעת שהיא ניצחה: כל עוד אני רוצה, אני מובס. היא מתגנבת אלי התגנבות נעימה מאוד.

"עוד פעם אחת," היא לוחשת בתוך האוזן שלי. "ודי."

אני בולע רוק ומחפש סטיות להפוך בהן.

"בעצם," היא מוסיפה, "אולי עוד פעמיים."