ירקרקות האופר

כבר שלושה ימים אני עומד על סף הבלוג, מתחרט, לא כותב. לא יודע למה. אין לי משהו נועז מדי לומר.
כלומר יש לי, אבל לא התכוונתי להגיד. לא יודע.

על מה אנחנו היום? אה.
--------------------------------------------
יש משהו בריא בלהיות לבד לפעמים, בלרצות ולא לקבל, בלהיות קצת רעב. השובע מקלקל אותנו; הנוחות מקהה את החושים והסיפוק המיידי, המוחלט, מטמטם אותם. כמו מפקד הצוללת שעושה את משמרת הלילה כשהוא צריך להשתין אבל יושב שם, משום שהמתח הזה משאיר אותו דרוך, הרעב -- לפעמים -- פוקח את העיניים. ממקד. משאיר את הרצון האמיתי ומסלק את הדברים שאנחנו לא באמת צריכים. מותח את הרצון לגודלו הטבעי. משביח את הטעם, ברגע שטעמת.

קצת רעב, אמרתי, קצת. לא טוב להיות רעב מאוד. אף פעם לא כדאי להיות רעב מאוד.

יש משהו בריא במיוחד בלבלות איזה חורף -- או תחילתו של חורף -- קצת רעבים. החורף הוא עונת השליטה. דיברתי איתכם פעם על כמה יפה נראית אישה עירומה על רקע עירוני סוער? אני מקווה שכן. יש משהו (שוב פעם יש משהו, מפהק לו אפור בעורפי, כל הזמן יש לך משהו, תגיד כבר שאתה אוהב או שעושה לך טוב ונסגור עניין. אבל יש משהו) מושלם באופן מוחלט יותר (מוחלט או לא מוחלט, כך אפור, תפסיק לאנוס את השפה רק בגלל שאין לך מה לזיין) בהתמסרות באקלים שכזה. הרצון לחיבוק חם, שמקיף ובולע, כן יותר כשבחוץ משתוללים ברקים ונעים יותר לקחת את המושכות ביד, באופן מטפורי או לא, להרגיש את מגע העור באצבעות, מטפורית או לא, כשהכל נשמע ונראה כאילו הוא מתמוטט וקורס בחוץ, ורק בפנים, באיזה חדר, שלו ומנגן איזה ג'ז ברקע. כשבחוץ סוער, בפנים שלו, וממש בפנים סוער. ככה צריך, בעצם.

ויש משהו בריא בלבלות איזה חורף -- או, כך מעיר אפור בשלווה בעוד הוא מצית סיגריה על רקע הבניינים האפורים, בלבלות את תחילתו של חורף -- כשאתה לא לוקח את הדברים האלו כמובנים מאליהם.כשאתה לומד להעריך את שוויים בהיעדרם. ובכלל, אומר אפור בעוד הוא נזכר שהוא לא מעשן, על איזה חורף אתה מדבר? מתי, לעזאזל, שמעת רעמים לאחרונה? איפה אפור במישור החוף? ועל כך אני עונה לו, אתה אפור במישור החוף, אפור. אפור מחייך, ואנחנו מבלים את הערב לבד, שותים רק קצת יין ושומעים את בילי הולידיי מאוד מאוד חלש, ומקווים שאנחנו לא הופכים רעבים מדי.