כשהמנורה במסדרון שבקה חיים לא פציתי פה, כי אני לא גר במסדרון. אבל כשהאור כבר בחדר השינה ובחדר העבודה כבה, כבר לא יכולתי להגיד כלום, כי השעה שתיים בלילה ואין חשמלאי שעובד בשעות כאלו.
כן, בדקתי את המתגים עם טסטר. עם מי אתם חושבים שאתם מדברים?
-------
הבית הזה הולך וסוגר עלי.
הקירות כבר מזמן מתחננים שיצבעו אותם. מעל הכיור מתנשא גל-עד של כלים ופינות שונות של הבית הפכו למחסנים מאולתרים, המלאים בחפצים שיש להחזיר לאקסית, חפצים שיש להחזיר לאבא של האקסית, חפצים שיש לזרוק, חפצים שייתכן שהכלב הביא איתו מהגינה. ועכשיו המנורות כבו, ופינות המחסן האלו נסוגו עכשיו לתוך העלטה; השולחן מאיקאה ("גרומפלבאאר"), שמחכה להסעה מפה, עוטה צורה של משהו שאמור לעמוד עכשיו מתחת לגשר.
מדי פעם עולה משם קול נהמה.
אני משוכנע שאשרוד עד הבוקר, ובאמתחתי סיבה בדוקה: יש לי דדליין לבוקר.
-------
אם לא אשרוד אל תתאבלו עלי. עד גיל שלושים עשיתי את כל מה שקיוויתי לעשות בגיל 13: ראיתי את השם שלי בפרינט ונגעתי לאישה ברטוב.
-------
נדמה לי שהיה לי קל מדי עד כאן. צפתי על ענן של סקס פוסט פרידתי. ברגע שהייתה הפוגה הסתכלתי למטה וגיליתי שאני רץ באוויר. מתחתי משתפל נקיק עמוק; מרגע שהסתכלתי בו אין לי ברירה אלא ליפול. אני מעיף מבט מעורר רחמים במצלמה ואחרי זה כל מה ששומעים ממני זו צעקה ההולכת ומתרחקת מעשה דופלר. עוד לא הגענו לשלב בסיפור שבו שומעים קול עמום מאוד ורחוק מאוד של חבטה.
-------
אלוהים, כמה שלא בא לי לעבוד הלילה. במסך השני מתנשא, לבן וקודר וריק, מסמך חדש של גוגל טוק. אני מנסה למזער אותו בכוח התפילה אבל זה לא עוזר. אני נאחז בחלון הבלוג כמו בקרש הצלה. אני מקליד בקצות האצבעות. עוד מעט ייגמר הקרש והמסך הלבן מחכה לי בסופו, לבן וטובעני כמו...
מה לבן וטובעני?
-------
גם כשצפתי על הענן המתקתק הוא -- זוכרים? "טוב לי ואיזה רוח חדשה של שינוי יש פה", אם אתם לא זוכרים פשוט תגללו קצת למטה -- אמרתי לעצמי שקל לי מדי, אבל אז זו הייתה תלונה מתפנקת, מתרפקת, שבעה: אוי, החיים שלי קלים מדי! זה לא אותנטי ככה!
טוב, הערב הזה? עם המיטה הסתורה, המנורות המעלות עשן, הכלים בכיור, החפצים הנועצים בי מבטים מתוך החושך, המערכת שלא מוכנה להשמיע שום מוזיקה והמוזיקה המחורבנת השמורה על המחשב שלי?
מאוד אותנטי.
-------
איזה מין פרידה מזדיינת זאת. במקום לשבת בבית בתחתונים ולגמור את מלאי הליקר שוקולד תפוזים בארון אני הולך כל יום לעבודה. ואז כולם אומרים לי "תשמע כל הכבוד, אני כשנפרדתי לא עבדתי 14 שעות ביום, אני נשארתי בבית בתחתונים וגמרתי את הליקר שוקולד בארון" ולאף אחד מהם אני לא מכניס אגרוף.
פרידה מזדיינת.
עדיף היה להשאר ביחד ולמות בגיל שמונים מחוסר עניין.
-------
מיסטר סאנשיין: אז התלונה שלך פה זה שאתה מזיין ומתפרנס.
אני: תבחר לעצמך שם, אתה הופך להיות דמות קבועה בבלוג שלי באתר "הכלוב". משהו כמו "ממנטו מורי".
מיסטר סאנשיין: יש לך בלוג איפה?