ירקרקות האופר

הזאתי עם המשקפיים אומרת שהדבר הכי גרוע בשבילי זה עוד ביצה. היא לא קוראת לזה ככה, הזאתי, כי היא לא באה מהמקום שבו אני באתי -- שבו מתארים את המרכז של הקהילתיות, כל קהילתיות, כביצה. כלומר, טובענית ומריחה רע.
אז היא לא קוראת לזה ככה. היא אומרת במילים פשוטות שהפוליטיקה רעה עוד יותר ממה שאני מכיר, ושאני בחור רגיש ואני אפגע. האגו שלי, למשמע המילים שלה, מיד מזדקף ואני אומר בחזה מתוח שתעזבי שטויות. היא ממשיכה ומסבירה שהאנשים רעים ונבזיים והורדים מועטים בינות לקוצים.
הנה, אני עוד פעם מנסח אותה מחדש. מסתבר שאני לא יודע לכתוב בעיתונאית. אולי כדאי שתתיחסו לכל מילה שנכתבת כאן בתור פרוזה. זה יקל עלי להסביר את עצמי אחר כך.
ורדים וקוצים. הנה, היא אומרת וחושפת את צלקות נפשה, זה מהקהילה של הבדסמ, אבל אל תשאל אותי מי עשה לי את זה או איך. רק שתדע שישברו לך את הלב, יקחו ממך את התשוקה שלך, ישאבו ממך את כל הכוח הזה שאתה מתגאה בו וישאירו אותך שבור. אתה כזה, היא אומרת, מגלה שאמרה עלי אולי דבר נחמד אחד יותר מדי, אתה נוטה להרגיז אנשים ולמשוך אש. כל החארות מתבייתים עליך. אני מסתכל עליה, מנסה להעריך עד כמה האמיתות שלה אישיות וכמה הן אובייקטיבית, וחושב שבבית ספר הייתי מין מגנט לפושטקים. כאילו המשקפיים שלי דרשו איזה פיצוץ מדי פעם.
אבל אני, אחרי שהזאתי עם המשקפיים משאירה אותי עם הרעב שלי, שאוכל אותי בחושך, אני מה איכפת לי. סכנה של כאב וצער לא מרתיעה אותך כשאתה מרגיש ככה, כמו על סף גילוי גדול וחשוב, עומד על מפתן הלילה ומציץ פנימה וחושב שכבר מזמן לא היה לך לילה כזה, שבו הרוח מנגנת עליך כמו על נבל מתוח מדי והרחובות פותחים לך שבילים נסתרים. להיפך, הסיכוי לסכנה רק מעלה את מפלס ההתרגשות, רק הופך את ההימור למסעיר יותר. אני כל כך צריך, אני אומר לדלת ולזיכרון המילים והמשקפיים, משהו אפל ומשלי.

זאתי עם המשקפיים צודקת, כמובן, כמו שכולכם יודעים. אבל דווקא משום הצדק המוחלט שלה, הדבר הנכון לעשות הוא להתעלם לחלוטין ממילות האזהרה ולשכוח שהן נאמרו. דווקא משום שהיא יודעת משהו, אין לה שום יכולת להגיע לתובנות לגבי חיי שלי. אני הרי לא מיודע, לא מוחלט, ללא נסיון מאחורי. הדברים, עבורי, עוד לא התרחשו. הזאתי עם המשקפיים זה כמו מישהו מסוף הסרט שמנסה להסביר את העלילה למישהו מתחילתו.