ירקרקות האופר

הקטע על התלתלים נדחה מפאת מה שאתם קוראים כרגע, והקטע הזה מתעכב מפאת מתקפת עצלנות שנחתה עלי. זה, וזוג שעות השינה הבודדות ביממה, המתנדנדות להן, תלושות, בתוך הרים של עבודה ועוד עבודה. אבל למה לקטר על החיים האמיתיים כשאפשר לקטר על סקס?

הקטע של היום כותרתו "ירוקי מבקר במועדון" ובמרכזו הגיבור השובב שלנו מגיע לנאות קדומים אשר ביפו בשעה מאוחרת נורא בלילה, כשילדים טובים כמוהו צריכים כבר לישון. במועדון הוא מתמודד עם חוסר בחמצן אבל מנצח (כלומר, הוא מפסיק לנשום ורק בוהה בדברים שקורים מסביבו עם פה פתוח, עד שבא מישהו ואומר לו שאם הוא ימשיך ככה יכנס לו זבוב.) בדרך הוא פוגש כל מיני אנשים: למשל, ההיא עם המשקפיים, והזאתי הנחמדה, ואחד מגניב שירוקי לא הכיר קודם, וכולם סבבה ויש עוגה והטובים מקבלים בסוף מכות, אבל זה בסדר, כי הם רצו מכות.

האמת היא שחשבתי שאני ציני, ואז ירדתי במדרגות האלו, והסרקזם נס מפני החום והחביבות של האנשים (כן, בטח, אני שומע אתכם מגחכים ומפנים אותי לתביעות משפטיות למיניהן, אבל אני מכפת לי, היו נחמדים *אלי*,) והמוזיקה והאפלוליות ובעיקר ה... לא יודע להסביר את זה, בעצם. מה זה היה? המבט של אותו בחור, מבולבל, הלום-רעם, הדם שועט בעורקיו, בזמן שהוא הולקה על הבמה? אולי אותו רגע מתוח שצפיתי בו, בינו לבינה, ידו לופתת את שיערה, עינה אבודות בהשתקפות על משקפיו? אולי הפינות החשוכות, בהם עבדים התפתלו לרגלי גבירותיהן, אולי האלכוהול, אולי הקפאין. לא יודע מה זה היה, שפעם בי ככה, אבל אח"כ ישבתי עם הנחמדה על סמבוסק (אני מבולבל כמעט מדי כדי לדבר כבן אדם) ואמרתי לה שהמועדון עוד יותר מגניב מבחוץ, עם השלט של המסעדה ההודית והרוח הלילית הזאת. ואז ביליתי את הלילה בהליכה ברחובות תל אביב ומאז אני לא מוצא את הסרקזם שלי.