ירקרקות האופר

בפורום יש דיון על עבדי נקיון, שלמיטב הבנתי מתמקד בלמה אין ואיפה יש ואם יש -- למה אין, ואני נזכר איך פעם עשיתי ספונג'ה לזאתי העצבנית.

זה היה לפני שהעצבנית הפכה להיות עצבנית. פעם היא הייתה סתם זאתי. אהבתי אותה אהבת מוות, היא לא שמה עלי יותר מדי, היא הייתה תפוסה, אני הייתי תפוס, וממילא הפריד ביננו פער עצום של רצונות וצרכים, אבל הייתי מגיע אליה מדי פעם, מעשן איתה משהו ומדבר שעות, או מקשיב שעות, ויוצא משם בהרגשה כזאת כאילו הכל גדול מאוד מלהכיל.
היה הייתה עצובה -- אמרנו, זה לפני שהיא נהייתה סתם עצבנית -- עצובה כל הזמן. היא עבדה במשהו, פיטרו אותה, החזירו אותה, היא הייתה בוכיה מדי בשביל ללכת לעבוד, אני מצאתי את עצמי עוזב הכל באמצע היום בשביל לחבק אותה ולהריח לה את השיער בזמן שבכתה. זה היה לפני שהפכנו לחברים טובים, והרבה לפני שהתחלנו לריב, ובינתיים זו היתה אהבה בוסרית ועצורה בין מי שיכלה, גם בחולשתה, לסובב את העולם על האצבע ובין מי שהיה חלש או גאה, כבר לא זוכר, מכדי להודות שהוא בעצם אוהב. היו בזה כל המאפיינים של הבדסמ, בעצם, מלבד ההדדיות. ככה בעצם היו כל מערכות היחסים שלה. הייתה את ההיא, שהייתה כמעט כמו אישתה הפרודה-הסדרתית מלבד שלא שכבו; ואת ההם, ואת ההוא. אבל לא בשביל רכילות התכנסנו, בעצם.

וזה היה יום קיצי, בערך כמו היום, והייתי אצלה, וגם ההיא -- אותה אחת שהייתה נשואה לה, וגם הצליחה להתעלם מנוכחותי, להעלים אותי מקיום בנוכחותה ובמבטיה -- והעצבנית בכתה וצחקה חליפות ואמרה שהחדרון הקטן שבו היא גרה נראה כמו מזבלה, והיא עצמה נראתה אומללה כל כך שלפני ששמתי לב, והשד יודע בדיוק למה, מצאתי את עצמי מחפש את המגב.

אם אתם כאן, אתם לא צריכים תיאור משלי של הסיטואציה הבאה, משום שראיתם אותה -- אולי בהעמדות בהם הלבוש היה חלקי יותר -- בעשרות תמונות. אבל בעיני, באותם ימים תמימים יותר, היה בזה משהו חדש ומבולבל ולכן, ואולי לטובת מי שהגיע לכאן במקרה, אנסה לתאר את הסיטואציה.

עומד איזה אחד עם מגב ביד ומרטיב את הסמרטוט, גוחן לפנים וטובל אותו בדלי. הוא מתיישר ובתנועות אגביות מעביר אותו על הרצפה המטונפת. אחת עצבנית (לשעתיד), נבוכה כמוהו, שואלת מה הוא עושה. האישה השניה מרימה גבה אחת ולא אומרת דבר. בקול מגבי ממש אומר אותו הספונג'איסט שהוא רוצה לעשות לה קצת טוב, ובתגובה משתתקת הלשעתיד אבל נשארת לא שלווה ועוקבת אחריו במבטה בעוד השניה מתפנקת בין רגליה. כשהוא מגיע למרגלותיהן (האישה מרימה את רגליה אוטומטית, כמעט לא מבחינה בו, כאילו היא מתורגלת בדבר) מאלץ ההוא משפתיו חיוך שקט, אבהי, המסתיר בכנותו את האמת, והעצבנית מיד נרגעת. את האישה השניה אין מוליכים שולל כאן, אבל היא נשארת בשתיקתה המתעלמת. ובסוף האקט המסורבל, המגושם הזה, ההוא מתנשף וההיא שמחה, מוחלפות הרבה מילים המכסות על אותו מעשה ברור כל כך -- הוא אומר שכך עושים לחברים כדי לעודד אותם, והיא -- שרק הוא ידע מה היא הייתה צריכה, ושכך -- אכן! -- נוהגים חברים. השניה מתבוננות בחליפת המילים בעיניים מחודדות היטב, ואז מודיעה, כולה התרפקות, שהיא ראתה מספיק והיא הולכת הביתה.

אני חושב על זה בעצב שנמסך לתוך הזיכרון במהלך הזמן -- משום שלא היה בו עצב כשהוא קרה, רק התרגשות גדולה ומטומטמת -- וחושב כמה שדברים משתנים בך כשאתה לא שם לב.

-------------------
ולחשוב, שבכלל התיישבתי לספר לכם למה אני לא סאבי.