את באה אלי ואני מכניס אותך ומיד אני אומר, "לא הכנתי כלום".
את עוצרת על המפתן, כמעט בחוץ, ובהתחלה את לא אומרת דבר, רק מסתכלת: עוד לא נותנת למילים שלי תוקף.
אני חוזר, כמתחנן: "לא הכנתי כלום--" ואני פונה לסגור אחריך את הדלת, וכדי לחתום אותה אני לוקח ממך את המעיל. את מדליקה סיגריה ומסתכלת מסביב: המטבח הוא מהפכה של סירים וצלחות והשולחן בפינת האוכל מלא ספרים וצלחות המשמשות כמאפרות. החלונות סגורים ובהכל דבק ריח קל ובלתי נעים של משהו חמוץ או מר. הסלון חשוך וקודר, רק עיני חיה עייפות מציצות מעל לספה.
את אומרת, "לא הכנת כלום".
אני עומד עם המעיל ביד ואומר "תשמעי--" ומיד סוגר את הפה ומתחיל לחשוב מה להגיד.
"אמרת שתכין," את אומרת במקומי, ואני מחשב אם נכון יהיה לפרוץ עכשיו בבכי, לא בכי תמרורים, מרים-גבות-עיניים-אצל-השכנים-מלמעלה, בכי של עיניים גדולות ואדומות, ייתכן שאף כמה מכות על החזה -- אלא יותר מין יבבה כזאת שאפשר לשמוע לפעמים בוקעת מתוך גרון של ילד שגם שבר צלחת יקרה, אבל גם שבר אותה על הרגל של עצמו.
אני לא בוכה. אני עומד מולך ואני פותח את הפה ומה שיוצא ממנו זו שאיפה עמוקה.
"התלבשתי מאוד, מאוד יפה," את אומרת ומראה לי. ואני מסתכל -- באמת התלבשת מאוד יפה. אני פותח את הפה ומנסה להגיד, "היה לי כזה יום ש--" ואני מסתכל עליך, על איך שאת, מאוד, מאוד יפה באמת, ואני סוגר את הפה. ואז אני פותח אותו שוב ואני מנסה להגיד, "כל כך רציתי והתכוונתי, עד ש--" ושוב פעם אני מסתכל עליך ואני סוגר את הפה. ולולא היית מצילה אותי ייתכן שהייתי עומד שם ופותח וסוגר את הפה עד עצם היום הזה, אם לא התחלת, באותו הרגע, לפסוע לתוך הדירה, ולומר "התאפרתי..."
הקול שלך מתנגן אחריך, מיתמר כמו עשן, מאיר את הכלים במטבח ואת התריסים בירכתי הסלון.
אני הולך אחריך בראש כפוף וממלמל, "זהו, אז ש--" ואת פורמת את גומיית השיער ומשליכה אותה מאחוריך, ואני מרים אותה מהרצפה, ולמרות שאני ממלמל אני מבין כבר שניצלתי מגורלי; "הסתרקתי..." את מוסיפה ומוסיפה ללכת, ואני מוסיף והולך אחריך ואומר, "הסתרקת... באמת מאוד..." ואת פורמת את כפתורי השמלה שלך, ומשילה אותה על הרצפה, ואני תופס אותה כמעט כמו שהיא נפלה; "התלבשתי", את אומרת, ומשילה מעצמך את החזייה, ואני תופס אותה במעופה, ואת מסתובבת אלי ומסתכלת בי. וכמו שאת מסתכלת בי, ככה אני בעיניך, מוקף במטבח, ובשולחן, ובסלון, כולם הוכחות מוצקות כל כך לריקנותי, שלא נותר לי אלא לעמוד בפניך לבוש ועירום וערייה, ולהרים את מבטי מטה ולהגיד לך,
"לא הכנתי כלום".
אני מתנשם עמוקות. התחת שלי מתכווץ ומרפה כמו אגרוף.
את מסתכלת עלי ומחייכת קצת. את מושיטה את הסיגריה והיד שלי נשלחת לתפוס את האפר.
"נאלתר משהו," את אומרת.
"אני רוצה שתראי בזה רק הכנה," אני אומר, "למשהו הרבה יותר גדול, ושאפתני וגרנדיוזי ש..."
"אני רוצה שתשתוק עכשיו," את אומרת.