ירקרקות האופר

שמעתם המון חפירות מיוסרות והחזקתם מעמד איתי מאוד יפה. מאוד יפה. אני חושב שמגיע לכם פרס.

-----------------

אחרי שאנחנו מתחבקים המון ובוכים קצת -- גם אני -- את נותנת לי נשיקת פרידה על האף  ומחפשת את התיק שלך כאילו את מתכוונת ללכת. אני אומר, "כן, אבל לא סיימנו". את מתיישבת לידי על הספה וחושבת קצת. "תשמע", את אומרת, "ליבי איתך בעניין הזה, באמת, אבל נראה לי שאם נעשה עוד סיבוב הזין שלך ינשור".

אני מתרווח על הספה ונאנח. "כן, בעניין הזה את צודקת. ועם זאת..."

"או שיצטרכו להשתיל לי כוס חדש. ושמעתי שהשתלת כוס זה יקר".

"ועם זאת".

"ועם זאת?"

"אני רוצה להזכיר לכבודה שקית ורודה השוכנת תחת מיטתה, ובה קופסה שתוכנה ידוע לשני הצדדים".

את נושכת את השפתיים כאילו את מנסה להזכר, אבל ברור לי שאת יודעת בדיוק למה אני מתכוון. "שמע..." את אומרת.

"אני שומע".

"נדמה לי שיש כל מיני דברים שאמרנו פעם, כשהיינו חרמנים, ו--"

"אין ספק שהיינו חרמנים".

"אז אני אומרת שכרגע דברים קצת משתנים אצלנו, ו--"

"מה שאני מעוניין לשאול אותך כרגע זה אם בעיניך חוזה זה עניין מחייב".

"מה?-- כאילו--"

"האם. בעיניך. חוזה זה עניין מחייב".

"כ--כן--אבל--".

"קומי תביאי לי את הארנק שלי".

הרגלים ישנים מתים לאט, ואת קמה מיד עם המילה קומי וחוזרת עם הארנק ועומדת בזמן שאני מפשפש בין כל מיני קבלות וכרטיסיות ניקוב של דוכני מיצים מרחבי העיר, ואני אמנם לא מסתכל עליך אבל אני מרגיש איך את מתפללת שאיבדתי את חתיכת הנייר הזאת. אבל אני לא מאבד ניירות. אני שולף את הדף הישן שקווי הקיפול בו כבר התרפטו ומחליק אותו על הברך. לא ביקשתי ממך לעמוד אבל את עדיין עומדת.

"האם זו חתימתך כאן בתחתית הדף?"

"כן, אבל--"

"האם תוכלי להקריא את כותרת החוזה שבנידון?"

"הנידון: תקופת צינון לאחר פרידה. אבל בוביק--"

"האם החוזה שבנידון עוסק במקרה דנן וכן בחגורת צניעות השוכנת, למיטב ידיעתי, עדיין חתומה באריזתה בתוך שקית ורודה מתחת למיטה בחדר השינה שלך?"

"בוביק", את חוזרת, ומתיישבת, אבל לא על הספה כי אם לרגלי, "תשמע, עכשיו נפרדנו וזה כואב לשנינו ו--"

"בואי נבדוק", אני אומר. "האם בחוזה יש סעיף יציאה המתייחס למצב של פרידה". אני עושה את עצמי מעיין בדקדוק ואת נאלצת לכרוע שם ולהסתכל עלי.

"בוביק--"

"לא", אני מכריז לאחר זמן. "למעשה, החוזה מתייחס באופן מפורש ושאינו משתמע לשתי פנים למקרה דנן ולא בלתו".

"אני יודעת, אבל--"

"הנה כאן, תראי: 'תקופת הצינון: חודש ימים מלא החל מרגע הפרידה'".

"חודש עכשיו עם ה--"

"'האמצעי לאכיפת תקופת הצינון האמורה: חגורת הצניעות' -- שהתייחסנו אליה כבר".

"אני מבקשת ממך בתור--" את מלטפת לי קצת את הברך "--אתה יודע, אנחנו לא רק, כאילו--"

"האם את זוכרת מקרה שאירע בתחילת פברואר של השנה שעברה, באופן יותר ספציפי, את רכישת המכשיר האמור?"

"כן. זוכרת".

"האם אני רכשתי את המכשיר האמור?"

"לא", את אומרת, ומפסיקה להסתכל עלי ועוברת להסתכל לי על הברך. "אני קניתי".

"האם זה כתב ידי על הדף שאני אוחז עכשיו?"

"שמע, אני לא מאמינה שאתה עושה לי את זה".

"מה שאלתי".

"זה כתב היד שלי".

"והחתימה?"

במקום לענות את קמה ומפשילה שוב את המכנסיים. את מתכופפת על הברכיים שלי ומרימה את התחת גבוה באוויר.

"מה את עושה?"

"נו, תרביץ לי".

"מה? למה?"

"תרביץ לי", את אומרת מבין הכריות שעל הספה. "תפרק אותי כמו שאתה אוהב".

התחת שלך יפה. וההצעה שלך דוחה אותי. אני יושב שם ומחכה.

"נו, זאת סחיטה", את אומרת מהכריות. "אז ניצחת, תסחוט".

אני שותק.

"זאת לא סחיטה?"

את קמה. את עומדת שם, מכנסיים מופשלים וחולצה, מסתכלת עלי בפנים שסימני הבכי עוד לא נמחו מהן.

"אתה לא", את אומרת, מדגישה כל מילה ומילה, "עושה לי את זה".

נתקע לי משהו בגרון. "חוזה זה חוזה", אני חורק.

את חושבת על משהו להגיד. אני סתם מסתכל לך על הכוס. בסוף את אומרת, "ומה אם אני אפגוש מישהו בחודש הזה?"

השאלה שלך מעצבנת אותי בדיוק כמו שתכננת. אני שותק קצת ומשחק בדף המקופל. "אלוהים", אני אומר לבסוף, בלי להסתכל עליך, "נתן לך תחת ופה".

את לובשת את התחתונים ואת המכנסיים בתנועות שאמורות להבהיר לי שאת כועסת ותוך כדי שאת רוכסת את אומרת, "תשמע אני ידעתי שאתה מלוכלך. אני היה לי ברור שאתה מלוכלך. היה לי גם ברור שאתה לא רק מלוכלך אלא גם מניאק. אבל לשלוף את הדבר הזה מהארנק דווקא הערב, אני פשוט גם בחלומות הכי גרועים -- מה אתה עושה?"

מה שאני עושה זה מוצא את השלט ומדליק את הטלוויזיה. אני בוהה קצת בפרסומות ואז אני מסתכל עליך כאילו אני קצת מופתע למצוא אותך פה, ואני אומר לך, "תשמעי. זאת מדינה חופשית. והמפתח נמצא בדלת. את יכולה לצאת מפה ואין אף שוטר בעולם שיכריח אותך לחזור. את רוצה -- צאי לך לשלום ואני מאחל לך להנות מהמשך הערב. צאי עם חברות. תאכלי לך גלידה. שחקי לך בפלייסטיישן. או -- או שתעשי מה שכתוב פה בחוזה שאני מחזיק ביד שלי, וזה אומר שתלכי הביתה, תכרעי לצד המיטה שלך, תשלפי משם את השקית הוורודה, תעשי פו על כל האבק שהצטבר שם, ותביאי אותה ואת התחת שלך בחזרה לכאן. ככה זה דמוקרטיה, כל אחד עושה מה בא לו". ובמשפט האחרון המבט שלי נודד כבר בחזרה לפרסומות.

את עומדת שם. "חתיכת שמוק מניאק אימפוטנט בן זונה", את אומרת. "זין בן זין. בן של אלף זונות".

"תראי", אני אומר לך. "יש יוגורט מיוחד שעוזר לעשות קקי".

את יוצאת בטריקת דלת.

אני בוהה בטלוויזיה. אני פותח ומקפל את החוזה שלך. הפרסומות הופכות לסרט, והסרט לפרסומות.

אחרי חצי שעה את דופקת בדלת.