ירקרקות האופר

אז בלוגים הם חשיפה במעטה של אנונימיות.
בלוגים הם החלום של כל בת 17 מאז ראשית ימי היומן. כל אחת חלמה, בזמן שהיא משרבטת באיזה יום של אמצע הקיץ בין דפי היומן שלה, מרטיבה את דפיו בסודות מלוהטים, שמישהו, רחוק, אי שם, יוכל לקרוא את היומן שלה. הוא צריך להיות נסתר לחלוטין ובצד אחר של העולם, ויום אחד הוא יכתוב לה מכתב כזה: אנונימית יקרה! קראתי את היומן שלך ונגעת בליבי. אמנם נועדנו להישאר לעד אלמונים זו לזה, אך אני אשא את שנתת לי עד אחרון ימי. המכתב שלו יבוא עם בול לא מוכר, שאותיות שהיא לא יכולה לזהות מעטרים את פניו. והמכתב ישא עימו ריחות שהיא לא מכירה -- של ים ושל פריחת עצים שהיא לעולם לא תשמע את שמם.
בלוג זה ככה. חוץ מהריח. אבל בפנטזיה ממילא הכל יותר טוב. זה כמו הבית הלבן, אתם מבינים.

אתם לא מבינים. זה כמו הבית הלבן, נו. יש אולי מילים יפות מדי פעם, אבל הסוד שלהם הוא בתאורה. בפנטזיות יש את צוות התאורה הכי טוב שהיה קיים אי פעם, ויש להם את הציוד הכי טוב שאי פעם יהיה. התאורה בנטזיות *מושלמת*: תמיד אפלולי במידה כשצריך להיות אפלוליים, והשמש תמיד מחייכת כשהיא צריכה לחייך. בעולם האמיתי, ברגע שבו תצהיר על אהבתך בטון נרגש, תביט לתוך עיניה הירוקות של מי ותחכה לאביב שילבלב מתוך שפתותיה, הכלבה הקטנה (זאת השמש) תיכנס מתחת לאיזה ענן ואתה תרגיש כאילו הכרזת על נקמת דם בנינג'ות. אתה יכול לצפות ליום מאוד שמשי ומשעמם כשתכריז על נקמת הדם שלך בנינג'ות, דרך אגב. אז זהו. בפנטזיות התאורה *מושלמת*. כל כך מושלמת שאיזה קול מפתה, ירקרק משהו, חייב ללחוש באוזנך שהפנטזיות שלך זמינות 24/7, כמו שפחת מין אקסטרימית, בעוד העולם האמיתי, התאורן שלו זה הזה שמחלטר ביצפאן וגם צריך לעבוד קשה בשביל שיהיה שם משהו.
דוגרי, צודק.