לקום ולהסיט את הוילון מפני החלון ולבהות, כמופתע, באור. להסתכל על סביבתך, על ביתך-כלאך, כמו עגל המגלה גדר חדשה. להעביר אצבע על האבק המצטבר בפני הספרים בספרייה ולציין לעצמך בהפתעה כמה קטן הכל נראה עכשיו. וכל הזמן, כל הזמן, להשמר מאוד ממנהג עתיק: לשוב ולחטט בפצע ולשאול מה קרה ומה הביא אותך לאן שהתעוררת בו הבוקר. המוח מתגעגע למנהגיו הוותיקים והוא ערום וחומקני כמו כלב שובב: כל פעם שדעתך מוסחת הוא מתגב כמו כייס, כאילו באקראי, לעבר הפצע, ופעם אחרי פעם אתה צריך לסטור ליד החומדת את חמוקי כאבך ולהחזיר אותה למקומה בין השכמות, נסוגה אבל נחושה עדיין, נכנעת אך לא מתחרטת.
לעמוד מחוץ לכלאך ולהדליק סיגריה בידיים רועדות. מ"מ ציינה בפני השבוע שהמצרים היו סוגדים לאלה ח'תור, שבביורוקרטיה האלוהית הייתה מופקדת על האהבה וההשתגלות, הפוריות -- ומכיוון שכך גם על המוזיקה והבירה. המצרים היו מקפידים לפייס אותה במנחות של שיר ומשקה, כי לאלת האהבה, המוזיקה והשתייה חייב להיות גם מזג סוער, וכשח'תור כעסה היא שינתה את פניה והפכה לסח'מת, אלת המלחמה והמגפה. מ"מ שונאת כשאני מעשן, אבל עכשיו, כשהטבק הבוער מתקרב אל פרקי האצבע, היא הייתה ודאי מסופקת לגלות שהמתנה הקטנה שהיא נתנה לי השבוע, הסיפור הזה על ח'תור ועל סח'מת ועל מנחות של מוזיקה ואלכוהול, נופלת לתוך הראש שלי כמו לבנת טטריקס לתוך החור הפעור בחומה של לבנים מלובנות ומאודמות.
להסתכל על רשימת השירים שנפלו מתישהו לתוך הטלפון שלי ולבחור ברועש מכולם. לחבק את הרעש כמו חבר שבמשך חודשים לא יכולת לסבול את מראה פניו, לא מאיזו סיבה נראית לעין אלא מתוך איזה קלקול שחל בתוכך, ועכשיו הוא יפה כל כך בעיניך וכולו אבק כוכבים וגעגוע וכן, גם שנאה כזאת לזמן שאיבדתם -- והנה המוח, אותו כלב ערמומי, שוב מצא את פיסות הכאב והוא מתפלש בהן, וכשאתה קורא לו לחזור, זנבו עדיין מכשכש. כמובן שח'תור דורשת את מנחותיה, איך אפשר היה לחשוב אחרת? ואם לא חשבתי -- אם פשוט לא הצלחתי לחשוב אז -- בכל זאת איך יכולתי לשכוח? והנה אני קורא לכלב שוב, שיעזוב, שיבוא אלי. הנה אתה. כלב טוב.
להביט ברגליים ולגלות, ללא הפתעה, שהן נטועות בקרקע. והנה אני דרך ארוכה לפני ופנסי הרחוב לא תמיד דולקים וכשהם דולקים אורם מועט וחיוור. סח'מת גם הגנה על פרעוני המצרים, ולמרות שהדבר לא צוין בפני בפירוש אני מתאר לעצמי שהיא שמרה עליהם בדרך המצרית הקשה כשהם נדדו בין ממשלות מלכותם, בין המקדשים ופסלי האלים, בין גיזה לאבו סימבל, בין פיתום ורעמסס וכרנך. ובלי להסחף לסנטימנטליות אפשר להגיד, הרי, שכולנו פרעונים של המצרים שלנו, לא משום שכולנו נוראים ונהדרים ובלעדינו איש לא ירים יד בכל ארץ מצרים, אלא משום שמצרים התגלתה לנו בראשונה בספר בראשית והיא חבוקה בצער: "כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בֹּאֲכָה צֹעַר"; ואחר כך, "אָבֵל מִצְרַיִם"; ומשום שמי שבחר לספר לנו את התורה, יהיה אשר יהיה, השתמש כדי לכנות את הארץ הזו בשם שאף עם אחר, ובייחוד לא המצרים, לא בחר להשתמש בו: מצרים, מלשון מיצר, צינוק. מצרים: ארץ של בצורות. ארץ של שנים רעות. ארץ צינוק. כולנו פרעונים של הצינוק שלנו. למה טורחים ומאכילים את האלים במנחות ובזבחים? כי בארץ בצורת, גם האלים רעבים.
להרים את הראש ולחוש בחילה שמכירים רק טירונים בקורס טייס למראה שביל פנסי הרחוב המהבהבים ונדלקים וכבים, ולחשוב שח'תור ראויה למנחותיה, ואני ראוי לחברתה בדרך.
וכמו אומה תרמן בזמנה, להשפיל את המבט אל הרגליים וללחוש לעצמך: תזיז את הבוהן.
