ירקרקות האופר

לאחרונה ישבתי עם חבר בבר ההוא, אתם יודעים איזה, ודיברתי איתו על איזה רעיון למיזם, אתם יודעים, ופתאום שנינו שמנו לב איזו מין שיחה נאלחת ובורגנית אנחנו מנהלים, ואמרתי לו שבאיזה מקום, שנינו בני הבני עשרים וחמש הניהיליסטים וחדורי ההתרגשות לקראת העתיד מסתכלים על עצמנו של עכשיו ובוכים.

הבנתם למה אני מתכוון.

בדרך כלל האינטראקציה הדמיונית בין בן העשרים וחמש ובן השלושים וחמש מתנהלת הפוך, כלומר, אני הייתי מאוד שמח, לאור הדברים שלמדתי בעשור האחרון, להושיט יד אחורה בזמן ולהגיש לעצמי חתיכת כאפה עם הצד המעליב של היד.

אתם מבינים מה אני אומר.

ועם זאת -- ועם כל השנאה שאני רוחש לז'אנר הפופולרי של עצות-יאיר-לפיד-30-דברים-להספיק-לפני-שסיימת-תואר-ראשון-בבין-תחומי -- בערבים קודרים ואפופי עשן מסויימים אני מרגיש צורך להגיד לעצמי25 דברים יותר ספציפיים, ואולי שימושיים אפילו יותר מכאפה.

למרות שכאפה -- אתם יודעים, כאפה זה דבר שימושי.

בערבים קודרים ואפופי עשן כגון זה עולים בראש כמה דברים ספציפיים שכאלו.

למשל, אם אני יושב עכשיו עם עצמי25, ועצמי25 בדיוק מתאושש מהכאפה האטומית שנתתי לו, והוא ככה מוחה את הדמעות מהעיניים ומלטף את הלחי המאדימה, הייתי אומר לו, קח את כל הכסף שאתה מרוויח, ותשקיע את כולו בכרטיסים להופעות. לך לרחוב סלמה וצא לחו"ל ולך לפסטיבלים ותתחיל לעשות סמים ותרקוד ותלך לאיבוד ותתעורר בסימטאות ובמיטות זרות ותרגיש את המוזיקה רועדת ומאירה בוורידים שלך שעות אחרי שהלהקה התקפלה והלכה הביתה; לך להופעות קטנות של להקות שלא יהיו קיימות כשתהיה בן 26; לך להופעות עצומות; לך להופעות לבד וחטוף וסמם חברים וקח אותם איתך ותיפטר כבר מהחברים החנונים שלך ותאסוף חברים שהולכים להופעות. קטוף לעצמך כמה שיותר סיפורי מוזיקה, כמה שיותר מור"קים של מעריצים, עלילות גבורה מאחורי הקלעים, ברחובות של ערים זרות, במאש-פיט, בשירותים של מועדונים.

הייתי אומר לעצמי: אל תפסיק לכתוב אפילו ליום אחד. כתוב משהו כל יום. פתק או חמישים עמודים צפופי-כתב במחברת, קבצי טקסט קריאים למחצה בלבד -- תכתוב כל יום. אל תפסיק לזוז, ככה הייתי אומר לעצמי. תעבור דירה. בשנה הבאה תעבור דירה שוב. אל תיקח איתך הרבה כשאתה נודד מדירה לדירה, רק תזכור להביא את מה שכתבת.

הייתי אומר לעצמי: אתה לא מושלם ולא תמיד מצליח בנסיון הראשון. אל תלמד להחביא את כשליך מאחורי מסכה מקסימה, למד להודות, למד לבקש עזרה. אל תתעלם מתקלות, אל תתרגל אליהן, למד לתקן. אם הברז דולף, בפעם הראשונה קרא לאינסטלטור ועמוד מאחוריו ושים לב מה הוא עושה. בפעם השנייה לא תצטרך לקרוא לו.  

בעניין הזה, הייתי אומר לעצמי, אל תחכה עוד שמונה שנים וקרא את זן ואמנות תיקון האופנוע עכשיו. הייתי אומר לעצמי, קנה אופנוע עכשיו. או חזור אחורה לעצמך בן ה-16 ותן לו כאפה בעניין הזה.

עצמי בן ה-55, שהגיע עכשיו מהעתיד כדי לתת לך כאפה בלחי השנייה, ודאי לא יסכים איתי, אבל דבר אחד אתה עושה נכון: תמשיך לשתות כמו שאתה שותה. תמשיך לנהל שיחות ספוגות בירה וערק עם זרים. תקיא בשירותים של מסבאות ברחבי העיר וקח איתך בצאתך בנות ובני זוג מפוקפקים ושכח אותם באותו הבר למחרת. אל תכנע לפכחות. שתה יותר, אם זה אפשרי.

עצמי בן ה-25 ודאי יחכך את לחייו הדואבות, ויאזין ברוב קשב ויהנהן, אבל כשהשיחה תסתיים אני אחזור להווה שלי והוא ימשיך לעשות מה שבזין שלו, כי דבר אחד אני יכול לספר לכם: עצמי בן ה-25 הוא בן זונה עקשן ומגיעה לו חתיכת כאפה.