קצר להלילה.
ראשית אני רוצה להודות לכל מי שנידב ונידבה את כלי זינם לניסוי המציצות הגדול שפורט בפוסט דלמטה. אעדכן את קוראי הנאמנים בהתפתחויות.
שנית, אני חושב שכולכם -- בין אם אתם חובבים מיילדום ובין אם משהו לא בסדר איתכם -- צריכים לצפות בקטע הווידאו הקצר הבא, משום שהוא, בעיני, וכמו שאומרים באקדמיה, מעין טקסט מכונן. זה רק חמש דקות מהחיים שלכם ומובטח לכם שהם ישתפרו בעקבותיו, ולו במעט.
https://vt.tumblr.com/tumblr_ny1szeDXsu1ud4d9l.mp4#_=_
עכשיו, למה אני מתכוון כשאני אומר "לצפות"? רמת הצילום, ההעמדה, הריגינג, העריכה, יופיה של הקורבן וכישרונו ונסיונו של המתעלל, שלא לדבר על הכפפות המהממות שלו -- כל אלו אכן שווים צפייה. אבל מה שמרתק שם זה בעיקר הסאונד. הסאונד. מבחינתי אתם יכולים לכבות את המסך ולשים אוזניות ועדיין תצאו נשכרים.
יש פה איכות מוזיקלית -- כמה שניות של שקט וקרקושי אזיקים. יללות שמתגברות לקרשנדו מהיר ופתאומי. נרגעות ומתמתנות ונבנות שוב לקרשנדו שני ושלישי. עוד הפוגה ועוד שיאים. ומעל הכל מוטיף חוזר של זעקות מצוקה, ומעבר להם התרסה ותלונה, ומתחת, אם מאזינים היטב, של שחרור אדיר.
וזה העניין. לא המבנה המוזיקלי המהודק, אלא מה שהצעקות האלו עושות בבטן. בתחילה, גם אם אתם סוטים משופשפים שהסטייה גזלה מהם כל שביב של אמפתיה, כנראה שגם אתם תרגישו אי-נוחות מסויימת הנבנית באיזור החזה. זה השלב שבו אנשים שאינם כמונו יכבו את הסרטון וילכו לבכות בפינת המקלחת. אבל מי מאיתנו שנפש אמיצה לו וימשיך ויקשיב ישמע את המוזיקה הזאת, את הדברים שמעבר למצוקה שעל פני השטח. את הצעקות המביעות לאו דווקא סבל, כי אם שחרור פיזי ונפשי המתאפשר רק כשמישהו כופה עליך מצבים ומעשים שלעולם לא היית מסוגל לעולל לעצמך.
זה בדסמ בעיני. ולעיתים זה מרגש אותי עד דמעות.
