"סמאללה", את אומרת ונדרכת. אני מנשק לך את העורף.
"מה זה סמאללה", אני אומר לאוזן שלך. "אשכנזי אחד", את צוחקת. "רד ממני".
אנחנו כבר שרועים על רצפת העץ. הבית הזה קר ושקט ומואר. "זה החמאה הזאת", אני אומר. "נכון? החמאה". "לא, אשכנתוז", את אומרת ומתנערת ממני. "זה אומר... אההההמ... היד שלך קרה... סמאללה..."
"מה הבאת לי?" אני שואל.
"לא הבאתי לך כלום".
"מה הבאת לי? זה בתיק שלך".
"זה לא בשבילך".
אני מנשק לך את האוזן ואת נלחמת בי ואני מנשק שוב. "אמרת שאת מביאה לי הפתעה". "זה היה בשבילך, אבל אז יצאת אשכנזי ו... אההה... שם... לא שם... סמאללה, כוסומו!"
"מה זה?" אני גורר את התיק שלך עם הרגל. "זה... משהו... סבתא..." את ממלמלת. בתוך התיק נחים קונדומים וצנצנת. אני תופס את האוזן שלך עם השיניים ומהדק. "זה... סעמק איתך", את אומרת, "זה סאמנה".
"סאמנה", אני אומר דרך השיניים.
"החמאה".
"החמאה", אני אומר ומחייך. החיוך מאלץ אותי לעזוב את האוזן שלך. את ממוללת אותה ורוטנת. "סמאללה".
"סמנה", אני מתקן. "אל תפתח את זה", את אומרת.
"למה לא?"
"לא יודעת, אל תפתח את זה". אני שולח יד קרה מתחת לחולצה שלך, ממשש, תופס את שולי המכנסיים שלך; "את זה אני יכול לפתוח?" את נרתעת ומנסה לקום ממני ונשארת במקום. "אולי יש שם יהלומים", אני אומר, ומושך אותך אלי ופורם את הכפתור במכנסיים שלך. "אולי יש שם זהב", אני אומר. כשאת קרובה אלי אני פותח את הצנצנת. היא מעלה ריח מעושן וזר. אני מושך אותך אלי. "את מפחדת?" "לא". "את תמיד מפחדת". אני מושך אותך והופך אותך ועכשיו את שוכבת על הבטן מתחתי. את רועדת קצת ואומרת, "זה סוד משפחתי... המתכון... סמאל--"
אני מושך מעליך את המכנסיים והן מופשלות וזה מספיק לי. "סוד משפחתי?" אני שואל אותך, כמעט בכעס, ואת לופתת את הרצפה, מחפשת נקודת משען. "אני אגיד לך משהו על משפחות". אני טובל אצבע בצנצנת הפתוחה וגורף משם אצבע מלאה בסא-מא-נה ומפשק את פלחי התחת שלך ואני מניע את האצבע בתוך הישבן שלך התופח מעל הג'ינס ואני אומר, "משפחות ועדות, ודתות וגזעים..." ואת לא מקשיבה, ואני גוהר מעליך עכשיו, יד אחת עדיין ביניך ובין המכנסיים שלך, ואני אומר לך, "אני רוצה שתחזרי אחרי עכשיו", ואת דופקת על רצפת העץ באגרוף ואומרת "לא! לא לא לא!" ואני אומר, "כן, תחזרי אחרי, משפחות ועדות..."
"לא!" את מנסה להשתחרר. אני תופס את שתי הידיים שלך. "תחזרי אחרי, אני אומר!" "משפחות ועדות..." את ממלמלת.
"מכשירי הדיכוי של האדם החסר תודעה מעמדית", אני אומר. "קדימה, תחזרי אחרי", ואני מלטף את התחת שלך עם הזין שלי, ואת אומרת, "מכשירי... הדיכו--אה!" אני חודר לתוכך ללא חן. את בוכה בלי קול ואני שוכב עליך עכשיו, נע בתוך התחת שלך, בתוך הסמנה. "חופש יושג רק באמצעות סולידריות של הציוני העמל", אני לוחש לאוזן שלך.
"חופש... יושג..." את בוכה, הציפורניים שלך משרטטות קווים על העץ. הבכי שלך גורם לי לנוע מהר יותר ויותר. "בכור ההיתוך", אני גונח דרך שפתיים חשוקות, "אין מזרחי ואשכנזי..." אני כל כך עמוק בתוכך שאני מרגיש את המילים שלך בקצה הזין שלי: "בכור ההיתוך..." אני גונח כמו חיה. "ההיתוך..." את בוכה, "היתוך..." אני כמעט צועק לתוך הראש שלך כשאני גומר.
"אלוהים", את רועדת.
"סמאללה", אני לוחש.
"סמנה", את מתקנת.
