אני מרביץ לך ואנחנו נחים.
בפינה, מעבר לגבולות המיטה, תלויים על הקיר מיני דברים שנותנים איתם מכות. אני שואל אותך אם תסכימי ללמד אותי איך משתמשים בהם. יש לך זיק כזה בעיניים שאני מזהה. אני מזהה אותו מעצמי. אני עדיין לא מזוכיסט.
* * * * *
לפעמים עולה בך צורך להגיד למישהו כל כך הרבה דברים בבת אחת שזה לא יהיה הוגן -- או חכם -- להגיד אותם. אתה בורר בדרגות שונות של קפידה והשאר עולה בך על גדותיו. לפעמים הוא נשפך ואתה חוטף איזה מקלדת ומספיג אותו מהרצפה.
* * * * *
אין אושר גדול יותר עבורי מאשר ללמוד משהו ממישהו שמבין משהו. בעצם ייתכן שיש.
המכה מהלכה קצר והיד שמובילה אותה תנועתה חסכונית ומדוייקת. מה שקורה אחר כך מצליח להפתיע את המוח שלי כמעט באותה המידה כמו המכות שקדמו לה. זו התעלות חושים קצרה, נקייה ובהירה שבינה ובין כאב מתקיים יחס שאי אפשר, במצבי, להגדיר את טיבו. איפה אני מרגיש את זה, אני תוהה: האם זה במוח, או בחזה שלי, שהולך ומתמלא פסים שאת זוכה לראות ואני זוכה להרגיש. אני בוהה ביד שלך כמו ילד טיפש. ביד שלך, התנועה מהלכה קצר. במוח שלי, התגובה נמשכת ונמשכת.
* * * * *
מה שחשבתי בזמן שהסתכלתי עליך נחה: הייתי רוצה לראות אותך בוכה.
אני יודע שזה לא גרנדיוזי או יוצא דופן. אבל הלב הוא איבר פשוט וזה מה שהוא רוצה: אותך מתייפחת בתוך הידיים שלי. אני אלטף לך את השיער במבט מפוזר ואגיד כל מיני דברים איומים בקול מרגיע ובין הידיים שלי יאדים צבא קטן, ממושמע אך חסר סדר, של סימנים אדומים.
* * * * *
יש עשרות סוגים של מכשירים ייעודיים להכאה, והם מתפלשים בביצה עמוקה לאין חקור של שמות וקטגוריות. כל שם וכל סוג צופנים בתוכם טעם אחר של עונג מלובן. אבל הבית מלא בדברים שנוצרו למטרות שונות והם עדיין, בהנפת יד מסדרת, יכולים להפוך למכשירים ייעודיים להכאה. זה מביא את סך טעמי העונג, באופן פוטנציאלי, לאינספור. מעשה הסידור הזה של מה מיועד להכאיב ומה סרגל גם הוא סוג של שליטה.
את מכינה לנו ג'וינט. את עושה את זה בשיטה שהיא אולד-סקולית מדי לשנותיך הקצרות.
אני שואל אותך, "את מכססת במספרי ציפורניים?"
את עונה, "לא. אני מכססת במספרי כיסוס".
* * * * *
אני נוסע הביתה ומשהו מפריע לי לשבת על הכיסא. רק צומת או שניים לפני הבית אני מצליח לקשר בין התחושה בין תלונה ששמעתי מאחרות הרבה פעמים. אני חושב על עצמי שעה קודם לכן, נטוע בך כמעט עד הפרק ומביט בדריכות בפנים שלך. העיניים שלך הן פס לבן נטול אישונים. אני חושב לעצמי, דברים שרואים משם, דברים שרואים מכאן: בחיים לא אסתכל יותר באותו האופן על פנים מעוותות מעונג של כאב.
* * * * *
אני שואל אותך, תגידי, אני מזוכיסט עכשיו?
את עונה שזה ממש לא משנה לך.
אני שוקל אם להפגע עמוקות. אני שואל למה.
את עונה, "כי ראיתי את הפנים שלך כשביקשת כל כך יפה שאביא גם את הקיין השני".
