לפני שמונה שנים, מינוס כמה שבועות, עניתי לכלובי כשהייתי שיכור ומאז ועד אתמול הייתי תקוע עם המנמ"ש של עורך המגזין. כמו הרבה מנמ"שים -- קצין בטיחות באש, מפקד נסיעה, א. שטיפת סאביות והחזרתן מנוגבות לימ"ח -- אתה מקטר קצת כל פעם שאתה צריך לעשות משהו, אבל בפנים אתה מגלה איזו קרבה אבהית לתפקיד, הוא הופך להיות חלק ממך. מהר מאוד אתה מוצא את עצמך נובח על חיילים שמשפצרים את הכומתה ליד המחסן שמנים ודלקים שיתחילו לגלות בטיחות באש או שאתה תתהפך על האימא שלהם. מה שאני מנסה להגיד זה שמתחת לכל הקיטורים, באיזה מקום מזוכיסטי אפשר להגיד שנהניתי להיות זה שצריך לקרוא את כל הפנטזיות המבהילות והמגלומניות של יושבי הכלוב בזמן שכל השאר יוצאים לשעת ת"ש. לפעמים היה כיף לדוג קטע טוב באמת מבין החוחים ולראות איך אנשים עפים עליו. לפעמים היה אפילו פאקינג מספק למצוא מישהו חדש, שבאמת יודע לכתוב -- Tenebrae, שהסיפור השלישי שלו במגזין חותם את העדכון האחרון שלי, הוא הכוכב המנצנץ האחרון בשורה של נצנצים שריגשו ושימחו אותי.
אני מודה לכלובי שהרשה לי להתפטר, וכל מה שאני צריך לעשות זה לנקות לו את הבית פעם פעמיים בעירום ממש חלקי, וגם לעורכת המייסדת של המגזין, לירז, ומצפה בכליון עיניים לתפקיד החדש שלי כקצין בטיחות באש של הכלוב. הלו, חייל עם המצית. אתה לא רואה שהסאבית שמה משומנת? עוף לשלישות תביא לי 613. הלו.
