דני בר-און מ"הארץ" הלך לדאנג'ן עם חברה מהעבודה. הנה מבחר מהפנינים שהם הצליחו לדלות משם:
בפנים התחוור לנו שלא היה הרבה ממה לחשוש. ציפיתי לקירות מצופים בעור שחור, הצלפות עד זוב דם, צרחות ואיפור כבד, אבל המראה בתחילת הערב היה של דאנס קלאב די רגיל, פלוס כמה צלבים וכלובים.
מזל.
אבל מה שקורה בסשן נשאר בסשן, ולאחר מכן אין שום בעיה לשבת לבירה על הבאר, לצאת לפיקניק עם הילדים בים או אפילו להגיע לניחום אבלים על קרוב משפחה שמת, חס וחלילה.
מה, בלי להתקלח קודם?
וגם:
רובי, חובב שליטה בן 43 המבלה במועדון מיומו הראשון, מסביר שהיכרות קרובה לא סותרת את הסשנים, אלא מהווה תנאי להם. "אתה לא יכול לתפוס מישהי שאתה לא מכיר ולהצליף לה", הוא אומר.
קולטים? אתה לא יכול לתפוס מישהי שאתה לא מכיר ולהרביץ לה!
וגם:
"זה עושה להם נחמד שיודעים מתי יום ההולדת שלך ומביאים לך עוגה מפגרת מרולדין".
אם זה מועדון סאדו, זו צריכה להיות עוגה עם חרא בפנים או משהו, לא?
אין בעולם מספיק יד ואין מספיק פרצוף.
בחיי שמכל הדברים שיש לי להגיד על "הארץ", 80% מהם טובים. זה עיתון רציני שמלא באנשים שאיכפת להם, וכמו שהעירו לאחרונה, הוא היחיד שהמו"ל שלו עוסק בחדשות ולא בעסקי הסחיטה באיומים. לפחות בכל מה שקשור לחדשות: תראו מה קורה כשנותנים להם לכתוב על בדסמ. אז מתפרצת מהם כל הזעיר-בורגנות המציצנית והחלבית והיא עומדת לה בפינה של המועדון בזקפה כבושה ובחיוך נבוך, ובעוד שהיא מביטה משתאה ב"אחר" היא לא יכולה שלא להרהר בכך שצריך להזמין פנקס צ'קים חדש לחוג השחמט של הילד.
וזה מוזר, כי אני אומר לכם, מידע אישי, שבין שורות "הארץ" לאורך שנותיו נמנו כמה וכמה כתבים שיכולים לדווח על הקהילה הזו מתוך ידע אישי מעמיק -- ממש כמו שבמקומון הפתח-תקוואי "ידיעות מלבס" יש כמה כתבים שיכולים להוציא מעצמם כתבה פחות תיירותית, זחוחה וסחית.
בר-און מסכם:
...ביום ההולדת גם מקבלים עוגה. כאן זה ישראל חביבי, אפילו עם מסיכה בחושך כולם מכירים את כולם.
תודה חביבי. נתראה בשמיניות, מה?
