הבעיה, חברים, בי. לאחרונה התחלתי להבחין בקיומה של... מין... רכות שכזאת ביחסי אל אולי. הרכות נצברת בחשאי בדפנות הלב, כמו כולסטרול, ולאט לאט, בלי שתשים לב, היא כורכת את עצמה סביב השרירים שמרימים את היד ומנחיתים אותה על ישבנים. הצעקות נהיות מחוייכות יותר. העינויים מתקצרים כדי לפנות מקום לרגעים ארוכים של מין מתוק ורך. רך. הרכות מרפדת את הציפורניים והשיניים ומקהה את עוקצן, וגם המוח יעיל פחות, משום שפתאום יש לקריאות מצוקה מין מענה בתוך הנפש שלי. פתאום לפעמים אני מקשיב להן. הרכות פתחה לשכה לפניות הציבור ממש בתוך הבטן שלי, גם כן קצת כמו הכולסטרול. באחרונה אני מהרהר רבות על ערכי כדום. שקלתי לפנות לאולי בבקשה שנתחלף, אבל אולי לא מרשה לי להתחלף.
למשל, בצהרי שישי הופיעה אולי בדירתי, כולה שופעת שופינג, והצהירה שאין לנו זמן, משום שהיא צריכה לצאת ממש עוד חצי שעה. הטלתיה על המיטה ואמרתי, זה בסדר, פשוט נתחיל ישר בתחת. ואני לא אומר שהתחינות לרחמים לא נעמו לי. נעמו. התכוננתי לנעוץ את עצמי בתוכה כשאני צף על הדי היללות הנפלאות, המבוהלות שלה. אבל... מה זה פה, חברים וידידים, האם זה לא ירוקפור, בכבודו ובעצמו, מפשפש בארון התמרוקים כדי למצוא דבר מה שישמש כחומר סיכה? היבש הרוק בפיו? והאם זה לא אותו ירוקפור, מיכל של אולטראסול ד"ר פישר ("חוסם מעל 90% מקרני השמש!") בידו, מחליק בעדינות קדימה-אחורה כדי שלא להבהיל את שושנתה העדינה של סאביתו, ממש כאילו -- ויסלחו לי קוראי וירחם השם -- היה מזיין את עכוזה של איזו ונילית?
הרכות היא סרטן המנשנש בבני מעינו, המאיים להפוך גם את הקשוח בדומים לדמות נרפית, מאוהבת ומרצה, משהו שהיה הולך טוב ב"רמזור". אני מבטיח לקוראי הבלוג הזה ולידידי הקומוניזם העולמי כי מעתה אעמוד דרוך על המשמר וכל ניצן של רכות -- אקפד את ראשו טרם יבקע מן הביצה.
למשל, זה עתה הודעתי לאולי שכשהיא מגיעה, שתעבור בסופרפארם ותקנה נוזל סיכה, ומיד התעשתתי ואמרתי, "את הבקבוק הכי גדול שיש להם. ותקני גם סוכריה על מקל. ותניחי ככה על הדלפק את הבקבוק העצום של הלוב ואת הסוכריה על מקל. ואז תני חיוך למוכרת".
אולי עיכלה את הדברים ושאלה, "ואם זה מוכר?"
"אז תקרצי לו".
