ירקרקות האופר

על מה דיברנו?

העונש האולטימטיבי. כן.

אז, נניח, היא מתרפקת כזאת. כמו התמונה הזאת שעדיין מזעזעת את המוח שלי מבפנים -- היא מסתכלת עליו ועל חגורת הצניעות הנפוחה שלו, כולה צמרירית, חתולית, אצבע אחת בפה, ואומרת "רק עוד קצת! בבקשה! בשבילי!" -- אז היא כזאת. מהבחורות שיצחקקו בבושה מעושה, במקום לגחך בשמחה לאיד, כשאתה מתפתל מכאב תחתן. אז כזאת.

על מה דיברנו? ולמה פמדום, למה?

אה. העונש.

אז זה יום חם, ואם יש רגע כזה שבו החום ממוסס את הסבלנות שלך ואתה מפסיק להיות יצור חושב, מפסיק להיות אדם מעשי, מפסיק להיות יישות מוסרית, סבלנית, מנוסה, שקולה -- אז זה הרגע. אתה מסתכל עליה ולא רואה בדיוק אותה, אלא משהו חם ומעורפל בקצוות והמשהו הזה שוחה מולך ואתה מרגיש צמא, צמא לקצת... קצת אלימות, ונגיד שזה עוד לא מעוצב במילים ביניכם, עוד לא עשיתם את השיחה, עוד לא התוודית במה שאתה, אבל זה ברור, זה שוחה שם בין שניכם, והיא רואה את זה גם ואתה רואה שגם היא רואה. ואתה מבקש, לא בדיוק במילים, לא בדיוק במחוות. גם לא זוכר אחר כך איך ביקשת. אבל איכשהו זה עבר ממך אליה, הבקשה הזאת לעונש. והיא רוכנת -- רוכנת, כן? כמו שצריך. לידך, ואתה מריח אותה ואתה רואה את המחשוף שלה הולך ומתעצם מולך, והנה היא כבר ליד האוזן שלך, נושמת נשימות מדגדגות, ואתה שוקע לתוך המיטה ולתוך עצמך, והיא מלטפת ליטוף ארוך לצד הראש שלך, ארוך ומרפרף ונעים, ואז לוחשת, בעוד היא עושה את דרכה לאורך הרוכסן שלך, "אני

אוהבת

וניל".