הכי טוב שיש

כשמתחילים משהו חדש, הייתי רוצה שלא לבחון אותו בפרמטרים יחסיים. עדיף, בעיני, לנסות ולהתבונן בו כעומד בפני עצמו.

(נחמד כרעיון פילוסופי)

השיחה ההיא, מלפני שבועיים, השפיעה עלי.

מאוד.

(ראו להלן)

וכעת כשאני הולך ברחוב בשעת ערב, ואישה הולכת לפני בקצב זהה לשלי והמרחק בינינו עשוי להיות מטריד, אני מחיש צעדי ועובר אותה. או מאט ומגדיל את המרחק. מרגיש את שיער עורפה סומר.

וכשאני צועד ומולי היא צועדת (כל אחת) אני מייצר במודע מרחב ומסיט מבט לכיוון אחר או נועץ מבטי בסלולר שבידי כמתעניין פתאום באיזו הודעה שלא הגיעה.

מנסה לשדר אין סכנה.

כאומר: אמנם אני גבוה ועשוי להיראות מאיים סתם כך, אבל אני לא.

בסך הכל עובר אורח תמים. 

האם אני מודע מדי?

השילוב הזה, בשעה שהערב יורד, של הגג שצופה רחוק, הרוח שמזיזה את הקירות והירוק הטוב הזה שקיבלתי..

אתמול בערב ישבנו וגלגלנו גם שיחה, כמה חברים וחברות שראו דבר או שניים בחיים. 

הצחוק היה רם, הסיפורים שטפו ואז, מישהו ציטט את לואי סי קיי בבדיחה המוכרת שלו על כך שגברים הם הדבר הכי מסוכן לנשים (מכירים לא?)

הנשים לא צחקו.

שקט.

ולאט לאט התבררה התמונה:

גם את? ואת גם? וגם וגם .. 

100% . כולן! 

לא אחת משלוש וגם לא סטטיסטיקה אחרת, כולן.

וגם גבר אחד אגב.

ולא איזו הטרדה קלה

(אם יש בכלל דבר כזה)

או צביטה בתחת בסגנון של פעם (תקיפה לכל דבר אגב)

אחת שאלה: ״כשאתם חברנו היקרים, הולכים ברחוב,סתם כך בשעות הערב, ומולכם צועד גבר, אתם חוששים״? (מבטים של אי הבנה)

ולי.שיש לי בנות משלי. חרד.

ואני.שלא חרד מהולכי על שתים או יותר. מוטרד מאוד.

אז הוא צריך לבוא בשעריו.

אפילו שהוא ניקב את הלב.

אפילו שהוא בחר בחירות מרחיקות.

שהוא עיגל פינות והיה מסובב להרבה סיבות.

שהוא דרך ברגל גסה.

ושהוא לא האמין בכלום. 

גם לא בסליחות.

רק בזכות אותו חסד שעשה בסתר.

למדתי בימים האחרונים שיעור בפתיחות. וזה לא שאני אדם סגור, אני מאוד סגור. עוד מימי בישיבה התיכונית שכבשתי את יצרי כי זאת גבורה, כאמור בפרקי אבות. מאז הרי הסרתי את כובע העדות הסרוג המעיד כי אני מקיים מצוות האל. אבל רק לאחרונה אני לומד שוב ושוב ממלמדי הרבים שמהם אני משכיל, כי תנועת ההסרה דינה להמשיך לעד, ואין היא מסתכמת בחיצוניות.

תודה. 

רק דרש קטן בעניין פרשת השבוע, פרשת "ניצבים".

ברוח התקווה..

הפרשה נפתחת : "אתם ניצבים היום כולכם.."

תוהה אחד הפרשנים - מתי נזכה להיות ניצבים ועומדים ?

כשנהיה אגודה אחת ניצבים יחד, וזהו שנאמר "כולכם".

את השניה החמקמקה הזאת כשהיא מבינה שמשב הרוח הקל שמלטף את הלחי השניה, הוא עדות ברורה, לכף היד שבדרך.

וגם את השניה שאחרי.

בא לי לקחת אותך.

לקשור אותך על סלע לח.

תחת סכך עצי אורן שהשליכו מטה, בחוסר סדר, מחטים מתיבשות.

להחליק את יד על צווארך.

נימי דם דקים מאיימים להיקרע.

ענף גמיש שורק באוויר.

עור לבן מאיר באדום.

כף רגל מועכת.

שיער נתלש.

גופים צמאים.

כאב של סוף.

לפעמים הדרך היחידה להמשיך הלאה, היא פשוט לא להתבונן לאחור.

אני חושב שהמסר המרכזי מסיפור אשת לוט ונציב המלח הוא בדיוק זה. אל תביט לאחור כי אחרת תקפא.

הפיתוי, עם זאת, הוא עצום. להתבונן בהרס, לחפש ניצולים ואולי ההיא שאבדה בתמרות העשן רק מחכה למבט האחרון כדי להינצל.

איך אפשר לא להתבנון לאחור? 

אולי, היא צועקת ללא קול מאחורי גבי  "אל תלך" 

אולי.

אבל הדרמתי כל כך שגם אם אציץ מעבר לכתפי כעת, כנראה שלא אראה דבר.

כל מה שנותר הוא להתבונן בעצמי.

במה שנותר.