הכי טוב שיש

עשיתי לה אוזני אתון
וצבטו אטבים מעץ
על חוטי כביסה,
יכולתי להשקיף על הנוף,
מתנדנדת קלות ברוח, מאוזניה הורודות.
קפליהן הקטנים.
גיליתי כמה היא תלויה,
אתון קטנה ברוח.
כולם ציחקקו איך היא
נוגעת לא נוגעת בקיר הבטון
ובאה היא, האתון,
מצביעה על עצמה באצבע מורה  ואמרה

זו לא אתון
זו זונה.

פרפרזה.

(מירלה משה אלבו)

בחוץ המעטה סינוור בפז רקוע.

אבל בפנים היה כולו יצוק עופרת.

דנטה. ** כלשונו.

הגלישה היא הקושי המוחלט. אין אחיזה אמיתית. רק אשליה כזאת של יכולת מופרכת בעליל, לבלום את הגלישה ברצוני.

המשיכה לקרקעית, לרצפה הקרה, להיטמע בגוף הנעלם באפלה, בעוד שאריות האנרגיה של דמותי נשאבות לאור המהבהב בהיפנוט, המשכנע במתק שפתיים, להצטרף אליו למקום נטול גבולות, בהבטחה לנדוד אל האין סוף של האינפינטי.

ויד גרומה נטולת אצבעות ובמקומן רק עצמות יבשות כמו זרדים שבורים, במאמץ אחרון בהחלט, נמצא בהם הכוח הדל, להיזדקף מעלה, כדי לעודד את עצמי לגלוש עוד, להתנתק מהריחוף, מתחושת החוסר המאוזן והשקט, רק כדי לגרום לי להבריח את גופי בכל זאת מן האפלה. 

ויתרתי.

עיניים בוהות. כמה זוגות עיניים, הרבה עיניים, בצבעים שונים, הם מוכרות לי מקץ הימים. הצבעים שבעיניים, מהבהבים מצבע לתוגה, מפוקוס מטושטש לאדישות. האור נשאב יחד עם הצלילים לתוך זיכרון שנשטף ואוזל מגופי כמו טיפות זיעה . אני זורק את עצמי מהרצפה, זמן כלשהו לפני שהרגשות מתפוגגים ונעלמים בתוך צבעים האפורים של העיניים הבוהות. בריחוף חסר משקל אני צופה במציאות מכל זוית אפשרית בעת ובעונה אחת. הם, עם העיניים הבוהות, שולחים זרועות לכל פינה בגופי שלא הצטרף אלי לריחוף. הם מטביעים אותו, עמוק, לתוך השחור הדביק, בעודם מתבוננים לכל עברי, בעין אחת בהירה. לי.

אני (לא) מבין את עצמי.

בואי.

אם אקח אותה לא יהיה לה רק טוב (כהגדרתו).

המוסרית.

המרחק היה גדול מדי בשבילה. הגדר גבוהה מדי. המכשולים מכשילים.

סימנה בדם על קיר לבן פסים עבים מעורבים עם פיסות עור תלושות. 

חשפה שיניים במטרה ברורה, רק לה, להרחיק את השד הזה שמסתובב סביבה ומחפש פתח לא צפוי לזרות עליה מלח גס. לגרד את פצעיה עוד. לחשוף את שכבת העור שמסתירה את איבריה הפנימיים. לסלק את השכבות, המיותרות בעיניו. לחשוף את המקום הזה שמאחוריו תלויות רצועות שפעם החזיקו לב פועם ועכשיו מסתירות חלל. ריק. 

לבטלה

אני האיש המחזיק בידו שני מפתחות ללב וסב אותם בשקט, ברוב מיומנות, נועל וגם פותח.

** התופת.דנטה.

(פרפרזה)