הכי טוב שיש

היא ציינה איזו אנקדוטה על מצב הצוואר שלה והוסיפה - וזאת לא הזמנה. היא יודעת, כך אמרה, שהדפיקה בדלת תבוא, היא תזהה כי חור הצצה יהיה מוסתר. היא תהתה, בקול לעצמה, האם היללות שלה שיבקעו מהחלון אל העיר הלא מפסיקה לרגע, האם יהיה אלו של כאב, של כאב של יש או של אין.

אז, היא מסרה את עצמה לתחושת הבלבול כשנחסמה הנשימה. לתחושת המותרת כשהפקירה את גופה. לתחושת העירות כששבה נשימתה לאפה. לחושים המחודדת כשאספה גוף לתוכי תוכה. לתחושת הבדידות. 

יפה כאן, יש ריח של חדש וגם של ישן מאוד.

כשהמחשבה הזאת חלפה בראשי, כבר וויתרתי ואפשרתי להן לבוא, לבחוש, לרטון בראשי מכל כיוון אפשרי.מובן שהמשכתי להתבונן בעיניים לבושות בעצב, שגייסתי ועיצבתי בדרך לשם, דוחק בעצמי לבנות את המידה המתאימה של הדמות הנכונה בעיתות מעין אלו (ובראשי חלפה פיסקה מאת מנדלי מוכר הספרים ״קדרו השמים, שדות ויערים פנה הודם, פנה זיום. אין מהם משיב נפשו ומטעימו עונג כקדם, העולם אינו אלא גוף גס ונשמה אין בו״). הכינותי מראש דוק עצבות מאורגן ומהודק שאותו הצלחתי לעטות בזכות ״בימים ההם״. צריך לזכור - להעלות זיכרון משובח ומשופץ אחד או עדיף שניים ולזכותי יאמר שהתאמנתי מבעוד מועד על הסיפורים. ובכן, הנה אני בעמידת מוצא סטנדרטית, מתלבט אם להטות את הראש מעט? ימינה ? או אולי שמאלה, עדיף. אה, כן, ומה עם הידיים? לגעת ?, חיוך. חייבים חיוך, עם דוק כמובן. יהיה לי מספיק לזה.

והמחשבות?, כלום. והתחושות?, כמו גרד קל בגב, זהו.

הנחתי אותו בצד. למען האמת, השלכתי אותו מאחורי כתפי, בשאת נפש מופגנת, זרקתי אותו. בצד.

אם היתה לי כתף לא מועדפת, או צד שאני לא סובל, בוודאי הוא היה נוחת שם מתעוות כמו ג׳לי, מקפץ קלות ונעצר על צידו, גורר אחריו צינורות מדממים חסרי שימוש ומשמעות.

ככה, בדיוק ככה. אני אראה לו מה זה. אני אפילו אצחק אז בקולי קולות, אנחור בבוז לתחנוניך האחרונים. כשאתה עוד תתגולל בסמטה, חדרייך בעלייתך, אנוח לי על זרי הדפנה ואזכר שביקשת שלפחות אעשה עמך חסד אחרון ושנציל יחד, (יחד?! אף פעם לא היית מחובר למציאות) אדם ששנינו לא מכירים. השתלה? אלוהים מה אתה לא מבין? זה המוח כאן. ואין אלוהים בכלל יה חביבי!  ו״רבות המחשבות״ שגנבת, גם ככה מענינות רק אותך ואת החברים המוזרים שלך מוסר-כליות והשני.   

ובעיני רק רגליים, הרבה רגליים. של אנשים רבים, נתקלים בו בסמטה כשהוא מונח על צידו, מעוות, ידרכו עליו, יבעטו בו. חלקם יבעטו בו בלי משים, אחרים במזיד, אחרים אחרים בהנאה, והכי אחרים בשמחה לאיד.

 עד שזהו. המוח ישרור.

לפעמים אין ברירה והאפשרויות מצומצמות. הדרך היחידה היא זאת הניצבת ממש מולך. תביט ימינה ושמאלה, אחורה וקדימה וגם למעלה ולמטה, ועדיין, זאת הדרך היחידה, המונחת לפניך בטבעיות מחשידה. כמו אחת שהקדימה את האחרות, רק בגלל שרמסה ללא מורא או נקיפות מצפון את חברותיה- הדרכים המשונות.בעוד היא מסיטה את מבטה הצידה בתמימות, מתכחשת למעשה הנכלולי שלה.

אז עכשיו, התשנס מותניך? התשים פעמייך בדרך ההיא שהציגה את עצמה במלוא תפארתה? התלך בשביל היחיד לכאורה, המונח, מפתה לרגליך?

בעידן ההוא, לפני שהחשמל הניע את הפדלים, ניסיתי פעם לרכוב על חד אופן. לא הצליח. 

הבנתי מיד שחבל על ניסיון נוסף. ההבנה, יש לציין, אף זכתה להסכמה רחבה בין הצופים המעטים שנקלעו לרחבת הפעלולים המאולתרת, מול בית הכנסת. 

נשבעתי שאם אצא בחיים לעולם לא אסתכן כך יותר לעולם (האמת שקיוותי שאחיה אבל גם שמצבי יהיה גבולי ואז אמא לא תסתכל עלי בעיניים של ״כמה פעמים אמרתי לך לא...״)

מספר שעות לאחר מכן. מונח אפרקדן, לאחר שסיפורי הלך והתנפח והתרחב בכל פעם שסיפרתי אותו. חבוש למשעי הרבה מעל הצורך, התאג״ד שהוקם לצורך האירוע הקשה כבר מקופל, שאריות תחבושות נאספות וזק״א כבר בדרך החוצה.

פתאום כוס תה ואמא מתיישבות מולי.  

״נו..״, אמא ספק שואלת בעניין, ספק קובעת עובדה: ״תנסה שוב״?

ארוזים עכשיו על מיטה ירוקה ונקייה, מוזנים באמצעים חיצוניים זמניים, לכאן או לכאן.

.......

היא: אתה יודע מה הבעיה שלך ?

אני: כן

היא: שאתה מצפה שיבינו אותך, איכשהו יבינו מה אתה רוצה, מה שאתה חושב! ...

(ממשיכה בשטף עם עוד כל מיני משפטים בסגנון , והכל מלווה בתנועות ידים כמבקשת להדגיש נקודה או יותר).

אני: (מקמט כנראה את המצח)

היא: שיבינו אותך?! יותר מזה, שיבינו אותך לפני שאתה מבין את עצמך! (והיא בשיא השטף)

אני: טוב ..(או מה שבסגנון, הכוונה שבגדול לא אמרתי כלום)

היא: וזאת רק ההתחלה! אתה יודע מה עוד הבעיה שלך?

אני: (כנראה שבשלב הזה רק מתבונן)

היא: שכשאתה רוצה להסביר אתה מסביר.. מה זה מסביר? מסביר בדריל דאוון ..אבל מה...? מה?!

אני:כלום. אני רק מחפש את האזיקונים אני לא יכול שאת מדברת עם הידיים.

הוא אחד מכמה.

הוא חברי האהוב. הוא נהרג היום לפני יותר מעשור, ממש היום בערב יום הזיכרון.

הוא הפך למפגש מסורתי של המון צחוקים.אמא שלו רוצה אותנו אצלה צוחקים. אז אנחנו באים וצוחקים. שמחים וצוחקים ובוכים וצוחקים. כובשים עצב ומנגבים דמעה של צחוק רועם.

הוא היה חברי היקר אני הגבוה והוא הנמוך ואז מישהו אמר שהוא קינא בי ועשה את ההתרסקות הזאת, כי הוא, הגמד הזה, רצה להסתיר לנו לפחות ליום אחד. ולא ידע שהוא מסתיר חלק מהאור בכל יום מאז.