הכי טוב שיש

היא ציינה איזו אנקדוטה על מצב הצוואר שלה והוסיפה - וזאת לא הזמנה. היא יודעת, כך אמרה, שהדפיקה בדלת תבוא, היא תזהה כי חור הצצה יהיה מוסתר. היא תהתה, בקול לעצמה, האם היללות שלה שיבקעו מהחלון אל העיר הלא מפסיקה לרגע, האם יהיה אלו של כאב, של כאב של יש או של אין.

אז, היא מסרה את עצמה לתחושת הבלבול כשנחסמה הנשימה. לתחושת המותרת כשהפקירה את גופה. לתחושת העירות כששבה נשימתה לאפה. לחושים המחודדת כשאספה גוף לתוכי תוכה. לתחושת הבדידות.