יפה כאן, יש ריח של חדש וגם של ישן מאוד.
כשהמחשבה הזאת חלפה בראשי, כבר וויתרתי ואפשרתי להן לבוא, לבחוש, לרטון בראשי מכל כיוון אפשרי.מובן שהמשכתי להתבונן בעיניים לבושות בעצב, שגייסתי ועיצבתי בדרך לשם, דוחק בעצמי לבנות את המידה המתאימה של הדמות הנכונה בעיתות מעין אלו (ובראשי חלפה פיסקה מאת מנדלי מוכר הספרים ״קדרו השמים, שדות ויערים פנה הודם, פנה זיום. אין מהם משיב נפשו ומטעימו עונג כקדם, העולם אינו אלא גוף גס ונשמה אין בו״). הכינותי מראש דוק עצבות מאורגן ומהודק שאותו הצלחתי לעטות בזכות ״בימים ההם״. צריך לזכור - להעלות זיכרון משובח ומשופץ אחד או עדיף שניים ולזכותי יאמר שהתאמנתי מבעוד מועד על הסיפורים. ובכן, הנה אני בעמידת מוצא סטנדרטית, מתלבט אם להטות את הראש מעט? ימינה ? או אולי שמאלה, עדיף. אה, כן, ומה עם הידיים? לגעת ?, חיוך. חייבים חיוך, עם דוק כמובן. יהיה לי מספיק לזה.
והמחשבות?, כלום. והתחושות?, כמו גרד קל בגב, זהו.