הכי טוב שיש

ברכבת. התנודות הקלות משתלבות עם שיחה חצי ערה בצרפתית והעיניים מעט נעצמות.

כנראה שנרדמתי לרגע, יד רכה ומהססת מונחת קלות על ברכי. אני חש בא וחולם, ״סליחה״ אני שומע מרחוק ופותח עין כדי סדק צר. היא עומדת מעלי מחייכת בבישנות ומחכה. אני מתבונן בה, שיער אסוף, עגיל לא בולט באף, צעיף בד צבעוני שלא נועד לחימום הצוואר, אולי קצת להסתיר. אני מבין שהיא רוצה לשבת מולי והרגליים הארוכות שלי מפריעות לה. אני מזדקף קלות, היא מתיישבת מולי. ״תודה״ מחייכת.

אני מתבונן בה. היא לא. העיניים שלה זזות רחוק כדי להימנע מהצטלבות מיותרת. חש במבוכה שלה.

היא לועסת מסטיק בחרישיות.

״תוציאי את המסטיק מהפה״

קמטי הפתעה מתכווצים על מצחה.

״מה?״

אני מתבונן בה

מוציאה את המסטיק ואוחזת בו בין שתי אצבעותיה הדקות ומביטה בי במבוכה בעודה מחפשת את שקית הזבל הממוקמת מתחת לשולחן הקטן המפריד בינינו.

״אל תשליכי את המסטיק לפח״

המבט הזה ששטף את עיניה באותו הרגע, היה מהפנט. מבוכה, הכרה, התרגשות, מעורבב היטב בגאווה, רצון, מניעה וכניעה.

3 דקות אחכ נפרדנו לשלום.