יש משהו באנונימיות היחסית שמאפשר לדבר ברור.
אז הנה אני מדבר ברור:
פגעתי באנשים בחיי, במרביתם בשוגג. אולם בכנות עסקינן- חלקם לא בשגגה. ובכמה, לא אסתיר, ממש בכוונה תחילה.
יש שנפגעו ממעשה שלי ויש ממחדל.
לפני שנים אחדות הולכתי שולל אישה. היא היתה הראשונה שלי.
הראשונה שביקשתי ממנה סליחה, לא סתם סליחה, עמוקה, כנה, הכוללת ניתוח המעשים, פירוטם, וחרטה, סליחה לא לשם קבלת הסליחה אלא לשם מתן הסליחה.
מאז החלטתי שבכל שנה, בימים שלפני יום ההולדת שלי, אבקש סליחה אמיתית, מלאה, ברורה.
נכון, בחלק מהמקרים, היותר מורכבים, יש שני צדדים למטבע. אני החלטתי להתמקד בצד שלי בלבד, לא לחפש איזון.
זה עבד לא רע גם בשנה שעברה (במקרה בשנה הזאת נוצרה הזדמנות להשחיל עוד סליחה אחת שעברה גם היא יפה. .)
את הסליחה הכמעט הכי קשה השארתי לשנה זו. דחקתי את הימים, משכתי זמן, נערכתי, שחזרתי, דברתי עם עצמי, כתבתי, וניגשתי.
וזה לא היה טוב.
מאוד לא.
זה היה כמו להוסיף שמן למדורה שכבר הוסיפו לה הרבה שמן עם השנים..
יצאתי עם הרבה כוויות, עם עיניים שורפות וריאות מלאות עשן.
אז החלטתי ללכת על הסליחה הכי קשה מיד. לא להמתין לשנה הבאה.
הבעיה שלבקש סליחה מעצמי זה כמו לשחק שחמט עם עצמי.
פט.
