לא רק כועס, לא רק מרוגז. זועם.
ואני לא אדם שזועם וגם לא כועס ולעיתים רחוקות באמת מתרגז. אני ממשיל את עצמי (ביני ובין עצמי) לאריה ששרוע בערבות הסרנגטי, מנמנם בחום היום בצל עץ השיטה רגע אחרי ארוחה דשנה, שאריות הקרניים של הגנו משמשים לו כקיסם לחלץ שאריות מהשיניים. זרוק עליו אבן קטנה ואולי הוא יזיז את שפמו קלות, משוך בזנבו ויפקח עין תורנית, נעץ מרפק בצלעותיו ונהמת אזהרה תשמע בעודו מלטף את ביטנו בעצלות השמורה רק לו. אבל אם תתקרב באיום לצאצאיו או למשפחתו או לחבריו, יקום אליך בזעם ובזריזות מפתיעה, ינחית על גבך מכת כף יד ענקית וינעץ מלתעות בעורק החיים. ומכיוון שהוא מקדש ומעריך את זמן השקט שלו, אין לו דרך אחרת, לשכך את זעמו, אלא אם יסיר את האיום לתמיד. או אז, יחזור באיטיות לגבעת החול שלו, תחת עץ השיטה שמסנן עבורו את קרני השמש וימתח את גופו בעצלות שבעה ושלווה כמקודם. וזהו.