בוחרת בטוב

אני רוצה להישאר בחרא או לצאת ממנו??
אה?
להישאר בחרא או לצאת מהחרא?

אני
רוצה
לצאת
מהחרא.

כן, הספיק לי החודש הזה לכל החיים.
אני רוצה לצאת מהחרא. בטח שאני רוצה!

לא רוצה לענות לטלפון. לא רוצה!
אין לי כח וחשק לשמוע אף אחד.
לא בא לי לנהל שום שיחה.
לא רוצה.
שיפסיקו להתקשר!

קילו וחצי. זה המחיר של הבלאגנים מהחודש האחרון.
קיבינימט!

הלכה הדיאטה???
ככה זה נראה כרגע.

מחר אדע מה המצב בצורה יותר מדוייקת.
אבל אין לי שמץ של ספק, הותר הרסן.

כל הזמן אני שומעת על "אכילה ריגשית", על אכילה כפיצוי.
אני לא חושבת שזה המצב שלי.
אני נמצאת בלחץ, מרגישה לכודה בתוך ים דברים שצריכה לעשות,
מרגישה חלשה וקטנה.
במצב הזה קשה לי מאודדד להיות במשמעת העצמית הזו שסיגלתי לעצמי בתקופה האחרונה, בפרק זמן דיי מכובד ועם תוצאות יפות.
קשה לי להתגבר. לא מצליחה לעמוד מול האוכל ולומר לעצמי שאין מצב שהעוגה/השוקולד או כל פיתוי תורן אחר, ינצחו אותי ויוציאו אותי קטנה.

אוףףף.

ומאסטר כתב לי "לא לבזבז אנרגיה על מה שאין אלא להתמקד ביש".

אבל אני מרגישה מרוקנת כ"כ.
עושה כל מה שצריך, כל מה שמוטל עלי, אבל מרגישה באפיסת כוחות
עייפות גדולה נופלת עלי. חולשה.

עברתי השבוע על שיחות ישנות שלנו, מההתחלה.
קראתי, וחייכתי לי,הרגשתי שאני במקום אחר,
שונה מאודדד מההתחלה.
חושבת שהתקדמתי הרבה, ביצעתי שינויים.
אני אחרת. לומדת.

אבל?
ההרגשה הזו שליוותה אותי היום גרמה לי לחשוב שאולי לא ממש למדתי.
שלא ממש הפנמתי, שהכל עדיין "מעל העור".
כמו שמאסטר כתב ש"אם היית לומדת לשים לב ליש לא היית מתרוקנת לעולם."

בקיצור יש לי עוד המון לשנן וליישם.
אבל עכשיו מרגישה רק צורך אמתי ונואש לחוש. לכאוב. מעל העור ומתחת.

כן כן..
עוד שבוע אחד.
הספירה לאחור מתחילה.
יש לי עוד מה להספיק לעשות ולארגן בזמן הזה,
רק שיעבור מהר.
שאזכור לחיות כל רגע ורגע, במודעות,
לא לחיות את השבוע הזה ובכלל על טייס אוטומטי.
להרגיש.

הבוקר לא ויתרתי לעצמי,
לא נתתי לי לרמוס את הכבוד שאני רוחשת לי, להחלטות שלי, לגוף שלי.
היה קשה. אבל עשיתי בדיוק מה שעושים כשקשה, ממשיכים עוד!
המאמץ היה שווה.
חבל לפספס את הליכת הבוקר הנפלאה הזו.

בוקר אור לכולם.
(-:

יום מכריע.

בטוחה שלהחלטה שם תהיה השפעה על כולנו.
מקווה, קודם כל בשבילו, שההחלטה הזו תהיה באמת הטובה היותר בעבורו.

אוהבת כל כך.
הלב שלי מעורבב, אפילו לא יודעת מה בדיוק לאחל, מה עדיף שיקרה.
ובכל זאת, מאחלת ומייחלת בשבילו, לטוב ביותר.

בהצלחה ילד-איש, אהוב שלי.
}{

מתי שמת לב לעצמך?

הנה הבוקר,
השעה הקסומה שלי,
האויר הצלול,
הריח המיוחד הזה של הבוקר, החציר, השדות.
השמש שהתלבטה הבוקר לזרוח או לא..
מדהים!

אני נושמת, נותנת מקום לשקט, לטפס ולעלות בי.
הכל בסדר.

=====
אם אני אשנן ואחזור על זה בעקשנות, אני גם אצליח להרגיש את זה.

יום מוצלח שיהיה.

אז מאסטר משקיף מרחוק,
הוא סומך עלי שאני יודעת את העבודה, יודעת מה ואיך לנהוג.

למה אני יוצאת מהפוקוס שלי? ככה נשאלתי בסמס.
למה באמת?
מה מטריף אותי כך כך?
מה מלחיץ בדיוק?
ממה הפחד?

ואני מרגישה מתאמצת להישאר באיזון, לא לתת להתרחשיויות להוציא אותי מהאיזון.
איך מאסטר כתב לי?
"תפסיקי להתאמץ ולהשתדל,תני מקום לשקט. תזיזי הכל הצידה ועשי לו מקום"

נושמת עמוק, משקיטה, מנסה לא להתבלבל מהידיעה שנשאר לי להתגעגע יותר משבוע.
כן, מתגעגעת מאוד,
מרגישה קטנטנה שזקוקה לחיבוק החזק של מאסטר.
עוצמת עיניים וממדמיינת את החיבוק הזה שלו. לוקחת לי אותו פנימה.

יש לי עוד הרבה עבודה השבוע, יאללה להפשיל שרוולים.

הדבר האחרון שניתן לומר על ההתנהלות שלי היום הוא שהקפדתי על ההוראות של מאסטר,
שהייתי נינוחה, עירנית וקשובה.

הייתח דרוכה, עצבנית וממש אבל ממש לא רגועה.
הטונים שלי עלו היום לגבהים כאלו שלרגע לא האמנתי שזו אני שצורחת ככה,
צורחת, מוחה בשקט את הדמעות.
מתוסכלת.
ומאוד מאוד כאובה.
בין לבין ניסיתי לדבר לעצמי בהיגיון,
לא להתקפל, להפסיק לפחד.
לנשום. פשוט לנשום. ולזכור שאני לא מיסכנה.
שנכון שלא קל עכשיו בכלל והכל סוגר אותי במעגלים כאלו שאני לא רואה את הפיתרון באופק,
ומאסטר שוב רחוק.. אבל אני אתמודד, והכל בסדר, או לפחות יהיה כזה מתישהוא.

מאסטר, אני כ"כ זקוקה לכתף שלך, לחיבוק, להכלה האין סופית הזו.
לרגיעה ולביטחון שאתה משרה עלי כשאתה כאן.
מתחילה לספור את הימים והשעות..

תמיד כשאני נוסעת לשם אני מרגישה מותשת.
זה סוחט אותי פיזית, רגשית ונפשית.

בדרך חזרה, מטושטשת מעט, באה לה ההארה.
כן, גדלתי על זה, מבינה ויודעת כבר שנים,
ובכל זאת פתאום אני רואה לעומק יותר, מבינה עוד קצת את המשמעות.

אחת מברכות הנהנין היא ברכת "בורא נפשות": "ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם, בורא נפשות רבות וחסרונן על כל מה שבראת להחיות בהן נפש כל חי, ברוך חי העולמים".

אני מברכת אותה יום יום, לצערי, בלי להתעמק יותר מידי.
ובכל זאת, אתמול באוטובוס בדרך חזרה,
כשאני כבר עייפה וסחוטה, תוך כדי מילמול של הברכה אני שמה לב למילים.
כן, יש מי שברא אותי, וביחד איתי את החסרונות שלי.
למה?
כי אף אחד לא מושלם!
כי "אדם לעמל יולד", החיים הם לא פיקניק. שלא ישעמם כאן.
ויחד עם החסרונות נבראו גם הדברים שמחיים את הנפש.
כלומר, יש תקנה גם לחסרונות שלי.

הדמעות התחילו לזלוג,אבל היה בזה משהו מרגיע.


===
אולי הפוסט הזה נשמע טרחני או פלצני או דתי מידיי.
אבל למי איכפת?
(-: