בוחרת בטוב

מאסטר לא ממש מרוצה ממני בזמן האחרון.
אני שומעת, מרגישה את זה.
והכי הכי מאוכזבת מעצמי.שמאכזבת את מאסטר.

בלילה, כשכבר שכבתי במיטה,
הקול של מאסטר החזיר אותי למקום, גם אם זה נעשה בנזיפה.
מאסטר אמר לי להתחיל את השבוע החדש הזה מהתחלה.
להתחיל אותו "כמו שאני הייתי רוצה שתתחילי אותו.."

אז התחלתי. כמו שמאסטר היה רוצה שאפתח את השבוע.
בלי רחמיים עצמיים,
בלי הנחות,
בלו ויתורים,
בלי להתמסכן.

קמתי מוקדם, כמו שאני אמורה לעשות בכל יום.
יצאתי לצעידה שלי.
נשמתי עמוק. התחברתי.
לבורא עולם.
למאסטר.
לעצמי.

אני חותרת לשבוע מלא עשיה.
לסדר.
לדיוק.
לעשות בדיוק כפי יכולתי.
לשים לב לזה, לא להתבלגן.

בוקר טוב ושבוע נפלא שיהיה.

נראה לי שבסופו של התהליך להסרת שיער בלייזר, אני אהיה מסוגלת להתמודד יפה עם
סשן חשמל.

שזה אומר רווח כפול.
גם מפשעות חלקות בלי להזדקק לקוסמטיקאית ולשעוות באופן צמוד,
וגם היכולת ללהתיידד עם סשן חשמל, כשיבוא.
זה נהדר!

(:

אני חוזרת הביתה.
צעד אחר צעד.
בכל רגע שקצת קשה לי בו, אני עוצמת עיניים, זוכרת מי אני.
זוכרת שאני של מאסטר.
זוכרת שהתפקיד שלי זה להקשיב ולבצע.
ההכוונה, ההדרכה, האחריות, הן התפקיד שלו.
אתמול הרגשתי במן סאבספייס. הרגשתי מעופפת.
רק מעצם הידיעה והקבלה המחודשת של המצב.
השינון בהרכנת הראש, באמירת תודה.
אני חוזרת למקום שלי. לשקט. לביטחון.
הביתה.
ומאסטר אמר שהוא כאן בדיוק כמו קודם וכלום לא השתנה.
ה " welcome back" שלו, הדמיע אותי.

תודה מאסטר.
על היד המושטת. על הסבלנות האדירה.
על החיבוק האיןסופי גם כשאתה בעצם נותן סטירה.
תודה!
}{

יוצאת מדעתי. תיכף אשוב.
או שלא.

אני מתפלשת בחרא. כן, אני יודעת.
ולא כי נעים לי או שאני נהנת מזה. אני נגעלת מהכל, בעיקר מעצמי.
מהיאוש הזה שלי,
מחוסר האמונה שלי בכוחות וביכולות שלי.
ולא, אני לא חושבת שאני מיסכנה.

פשוט מרגישה שצנחתי חזרה לשם, בלי לרצות בזה או לתכנן את זה,
ולא מצליחה לטפס החוצה בחזרה.
אני מחליקה עם החרא, שוב ושוב ושוב.

=== זקוקה לחילוץ דחוףףףףף! אני תיכף טובעת שם בחרא, נחנקת.

אני קפואה ותקועה ונאחזת בחרא.
ככה מאסטר אומר.
הוא יודע מה הוא אומר. תמיד.

הוא רוצה אותי מבינה וזוכרת שאני לא מיסכנה, גם אם מרגיש לי ככה.
שאזכור שזו רק ההרגשה.
הוא רוצה שאבכה החוצה את המיסכנות הזו שלי, שאתנקה.

הדמעות שלי קפאו עמוק בפנים, הרבה מתחת לגובה העיניים.
לוחצות לי בחזה, חונקות.


איפפפפ
כמה תיסכול ויאוש והרגשת חוסר אונים.
אין לי כח. אין לי!!!!!!!!!!!

ושוב, בא לי רק לישון. בשקט בשקט, בלי שיציקו לי.
לישון בלי לדעת ובלי לשמוע כלום.
שקט.
שהרעש הזה יפסיק להדהד לי באוזניים ובראש ובלב ובבטן.
די!

התבטלו התוכניות שלי,
לא מוצאת כח להזיז את עצמי.
אני חוזרת לישון.

קצת מוזר לי לשמוע את זה ממאסטר.
אני, שגדלתי על האמונה וההבנה ש"אין כל רע משתלשל מלמעלה".
שינקתי את המסר הזה יחד עם החלב, שהכל לטובה. ושהכל בא ממנו.

עכשיו,
במקום המבולגן הזה שלי עם עצמי,
שמאסטר אומר שאני מתעקשת/מתבצרת בתוכי/לא מוותרת,
מפה אני צריכה לצמוח מחדש,
עם ההבנה הזו שתלווה אותי.
בדיוק כמו שכשאני נותנת את עצמי בידיים של מאסטר,
אני עושה זאת מתוך אמון מלא וידיעה ברורה שכל מה שיבוא ממנו
יהיה הכי טוב בשבילי. אני סומכת לגמרי. בוטחת, בעיניים עצומות.

כך אני צריכה לחיות גם את היומיום שלי,
לקבל את מה שבא מתוך הבנה שהכל זה לטובה.
מישהו שם למעלה אוהב אותי. מאוד. ורוצה בטובתי. אך ורק בטובתי.

ומשם פשוט להפסיק להילחם.
לוותר.
כמה פשוט זה נשמע. אז למה הסחרחורת הזו לא עוזבת אותי?

עם החזרה לשביל הסלול, קמתי הבוקר לצעידה.
יצאתי מהבית בדיוק בזמן כדי לראות את השמש מציצה לה מאחורי ההר,
ואז, אחרי כמה דקות, כדור כתום שכזה כבר מטפס לו במעלה השמים.
מחזה מדהים.
כמו האויר הנקי והצלול שנשמתי לתוכי.

===

עכשיו אני עייפה, ודי מוטרדת האמת..
ויש עוד אי אלו דברים לעשות לפני שאפשר לסגור רישמית את היום.

אגב, למי שתהה מה עכברים אוהבים לאכול?
הם מאוד אוהבים טמפונים. מאוד.
(:

ממש כמו מהתחלה, גם אני צועדת לאט לאט..
שוב בדרך המוכרת, הברורה, הלא תמיד קלה.
אבל כמו שמאסטר תמיד אומר: מי הבטיח לך שיהיה קל?

כל היום מתנגנן לי בראש השיר של הסידרה החדשה "שירות חדרים".
כמה מהמילים שם ממש מתחברות לי. נשמעות מוכרות.

"יום חדש
ואת כבר במקום אחר
כאילו את מתחילה את הכל מהתחלה
יום חדש עכשיו את כבר בסדר
מתקדמת והפנים אל מול המטרה
והשמש שזורחת כבר לא מסנוורת אותך
בדרך בה את הולכת להחזיר את מה ששלך

ואור גדול שומר עליך מלפול
כי יש משהוא שמחכה לך
וים כחול שבו את יכולה לצלול
ולמצוא את מה שחסר בך

מגאולה עד לים את חותכת
ונזכרת איך עברת פה לפני שנים
איך כולם קראו לך אסתר הכוכבת
איפה הם היום אותם האנשים
את יודעת אומרים שזמן עושה רק טוב
את יודעת את מכירה את זה טוב

ואור גדול שומר עליך מליפול".

הלכתי רחוק, מאוד רחוק מהדרך שמאסטר התווה לי.
הסתבכתי בכעסים ובהרגשות הישנים ונפלתי.
כשמתחילים ליפול? קשה מאוד לעצור, בטח כשנמצאים לבד.
הנפילה הזו לא נגמרת.
מן הרגשה כזו של צלילה אין נוספית לתוך חרא מסריח.
היה בעעעעע.

עכשיו מאסטר כאן,
מעמיד לי ראי מול עצמי,
שואל אם אני רוצה להיות שייכת.
רוצה??
בטח רוצה.
משתוקקת,
נזקקת,
רוצה!

רוצה להיות שייכת ומשוייכת,
לגמרי, עם כל הגוף, והנשמה, והלב,
להיות שוב במקום שלי על הריצפה, על ארבע,
בפינה שלי המוכרת,הבטוחה, האהובה הזו.
בשקט, בלי מלחמות יותר.
פשוט בשקט, מוותרת, לא נלחמת.
עושה בדיוק, אבל בדיוק מה שמאסטר רוצה ממני.
למה?
כי אני שייכת לו.
במקום הברור הזה נגמרים הלבטים שלי.

לשים לב לחשוב לפני כל תזוזה או פעולה. לא לפעול באוטומט.
לשאול את עצמי איך מאסטר רוצה שאנהג?
אז יש כבר כמה דברים שאני יודעת:
אין להרים את הקול או את הידיים.
הכעסים הישנים? להניח אותם בצד.
יש להם את הזמן המקום שלהם לצאת החוצה.
יש מישהו שאחראי להכללללל.
אני צריכה "רק" לפעול לפי ההוראות.

לחזור פעמיים ביום למקום שלי בפינה של הפינה,
לתת משם את עצמי למאסטר,להתחבר.
על ארבע, טוסיק על העקבים, גב זקוף וראש מורכן.
בשקט.
של מאסטר.

היד של מאסטר שנישקתי הערב, זו היד שמחזיקה אותי,
מכילה ומכוונת.

אני חוזרת הביתה.

אני לא אוהבת את עצמי ככה.
מגעיל לי ממני.
מהכעס הנוראי והעוצמתי הזה,
מהשנאה..
מחוסר ההצלחה שלי לחזור למקום.

ההתפרצות שלי, ליד אוזנים שלא היו צריכות לשמוע, הייתה הרבה יותר ממכוערת.
אני יודעת שלא צריך לעניין אותי מה חושבים בסביבה שלי על כל זה,
אבל זה בכל זאת מעסיק לי את המחשבה.

חבל.
דווקא בניתי על כמה שעות טובות של שקט, התחברות לעצמי והרבה כחול מסביב.
במקום זה הייתי שם, כעוסה, לא מרוצה, ומכווצת מבפנים.