בוחרת בטוב

פתאום אני קולטת על מה מאסטר מדבר איתי.
כמה לחץ.
כמה רעש.
כמה דברת.
אשכרה מטחנת בשר.
וטוחנת על ריק!

מביאה אלי פנימה את השקט, נושמת אותו עמוק ועוד יותר עמוק, לתחתית הבטן.
מתרגשת מהעשיה הזו ממש כמו בהתחלה.
חוזרת ומתעקשת כל פעם שרעש פנימי כזה מתחיל.
והרעש הזה מתחיל בערך עם כל סיבוב חדש של מחוגי השעון (-:

נראה לי שתיכף יתחיל טיפול השורש בפחד.
"אני לא מפחדת" אמרתי למאסטר ביום שישי, אצלו.
ממש.
יותר מידי דברים מכניסים אותי לסרטים.

ושוב אני אלחש לעצמי לסתום, שהכללל בסדר, בעיקר אני וההתנהלות שלי, גם אם היא מפוחדת קצת. לא להיטחן מזה.
לשים לב זה השלב הראשון.

כל השבת עקבתי, שמתי לב להתנהלות שלי.
עבדתי על ההוראה הברורה של מאסטר:
לעצור את מטחנת הבשר הזו שטוחנת לי בפנים, שעובדת בלי הפסקה,ועושה הרבה רעש.
שקט. בלי לחץ.

כל פעם שהתחיל הלחץ הזה, זה שעושה לי דופק מהיר וכואב בחזה, אמרתי לעצמי-סתמי.
הכל בסדר. את הכי בסדר שיש. צועדת בדרך הנכונה. ועכשיו שקט!
לאט לאט ופעם אחר פעם וזה עובד.

אז מה?
אני מתחמנת את עצמי?

אני שוב בצעד הראשון.
אני מרגישה כאילו לא עשיתי כלום במשך התקופה הזו, אם אני שוב כאן,
אבל מאסטר אומר בלי למדוד כשלונות או הצלחות.
כשלונות אין כל עוד צועדים קדימה.
והצלחות? מה שבאמת חשוב זו הצעידה לאורך הדרך.
כל רגע ורגע והכבוד שמגיע לו, תשומת הלב שתינתן לו.
תשומת הלב שאתן לעצמי, לרצונות שלי, לבחירות שאני עושה.

רק לזכור שאני בסדר. בסדר גמור. מהביפנוכו שלי ולא רק כלפי חוץ.
ולעצום עיניים, לזכור שיש לי מאסטר.
מאסטר שהוא חוזק ועוצמה, גם כמו שראיתי אותו היום, עם הכל.
מאסטר שהוא ים של סבלנות ותמיכה.
כל אלו אמורים להספיק כדי שאפסיק לפחד.
הפחד תוקע את העשיה.
הכל בסדר. אני פועלת נכון, צועדת אל הטוב.
ומי שלא מתאים לו? שיזדיין.

לחשתי לך מאסטר דקה לפני שנפרדנו
שאני רוצה ומבקשת שלא תוותר לי ולא תוותר עלי.
אני יודעת שהרבה מאמץ, הרבה חשיבה ודאגה כנה, והמון איכפתיות,
מושקעים כאן.
מרכינה ראש, מחפשת את הריח המוכר,שלא היה היום, ומודה לך.
תודה מאסטר שלי.

"אם אעשה מה שתמיד עשיתי, אגיע בדיוק למקום שתמיד הגעתי!"

שזה בעצם לעומק של הזבל.

מאסטר אומר שאני באה אליו כדי שהוא יציל אותי מעצמי.
הוא רוצה אותי צועדת בכוחות עצמי. הוא לא רוצה להיות הקביים שלי,
על אף שהוא יודע שגם עם קביים לא פשוט ללכת.
זה לוחץ בבית השחי.
וכרגע לוחץ לי בנשמה.

סוחתוק, איך שאני לא מאמינה בעצמי, בכוחות וביכולות שלי.

מאסטר אומר שהוא שומע אותי,דרך הטלפון, נכנסת לביצה הזו של הרחמיים העצמיים והמסכנות.
אני זוכרת שאני לא מיסכנה גם אם רמסו אותי,טחנו את הכל עד דק.

עכשיו זו אני שצריכה להבין ולומר מה אני בעצם רוצה ממנו.
אוףף כמה קשה לי לבקש עזרה.
כמה קשה לי לבקש, באופן כללי.

תיכף מקיאה.
והלוואי וכל הגועל יצא ממני דרך הקאה או דרך דמעות.
הכל תקוע בפנים כבר הרבה מאוד זמן.
אני זקוקה לבכי ומנקה ומשחרר, מטהר, ללא סיבה מיוחדת.
ומאסטר אומר לי שאני צריכה לעבוד על זה, להכריח את עצמי, להוציא החוצה.
ובעיקר להפסיק להיות פסאבית, להפזסיק לומר ולהרגיש לא יודעת/לא יכולה.


ושוב, לשנן, לזכור להבין:
"אם אעשה מה שתמיד עשיתי, אגיע בדיוק למקום שתמיד הגעתי!"

שזה בעצם לעומק של הזבל.

שששש
משחררת לחץ.
לא נותנת לעצמי להיכנס למערבולת.
מאסטר הזכיר לי עכשיו שאני אמורה לחיות בשימת לב,בבחירה.

אז היעדים שקבעתי אתמול נראים כרגע לא ריאלים?
צריך לבדוק שוב סידרי עדיפויות, על מה אני מוכנה לוותר,
או אולי לוותר בשלב זה על המטרה שאני רוצה להשיג?

בנתיים, עד שאגיע להחלטה אחרת,
אני בוחרת להמשיך, למרות העייפות הזו שעוטפת אותי בשעה הזו שהוקצבה ללימוד.
השינון יהיה פחות אפקטיבי? אולי.
זה מה יש כרגע. ואני לא רוצה לוותר.
בוחרת להמשיך, עם גב זקוף, עם חיוך שנשלף ממאגרי האושר והשמחה.
טוב שהם מתמלאים-לעומת מאגרים אחרים שנמצאו היום מרוקנים למדי.
(:

אני לא אתן לשום דבר ולאף אחד לפגוע בכבוד שלי לעצמי!

המטרה היא לזכור לכבד את עצמי ואת הגוף שלי. האמצעי הוא שמירה על הגוף ועל התזונה.
המראה או המשקל? לא משנים בכלל.

======

כשרוצים לפעול בצורה נכונה, כדאי
להציב מטרה,
לקבוע יעדים,
זמני ביצוע ודרכי פעולה.

אז יש כרגע מטרה, זמן הביצוע שלה הוא תוך שבועיים בעדיפות עליונה ואם לא, אז עד חודש.
דרכי הפעולה?
כל ערב, בסיום המטלות השוטפות, לפני שמתחברת לכלוב/לצאטים/למסנג'ר או כל מסיח דעת אחר, אני יושבת ומתרכזת בהשגת המטרה שלי, שעה וחצי.

ושוב, תודה למאסטר על התזכורת והעמדת דברים על דייוקם והעזרה בפישוט המטרה ודרכי העבודה בדרך להשגת היעד.

יאללה, יוצאת לדרך.
קדימה לעבודה.
(:

עייפות.
אבל עייפות מתוקה שכזו.
מסופקת ורגועה.
אוי איך שהבטן כאבה לי הבוקר בדרך.
התרגשות. אוליי גם קצת לחץ. והרבהההה געגוע.

אבל תוך רגע, הכל נרגע.
שקט.
ראיתי את מאסטר.
הכל בסדר.
כל הלחץ של הימים התנקז החוצה והתפוגג.

אני שמחה כ"כ שמאסטר איפשר לי לבוא,
למרות שהסיטואציה אולי לא נוחה במיוחד.

יצאתי משם עם חיוך שצמח עמוק בפנים.

אז תיכף שבת, ואני עייפה.
אבל עייפות מתוקה כזו שמביאה לאות לאיברים שלי.

שבת שלום כולם.
ותודה ענקית, מאסטר שלי.
}{

כמו שמאסטר אמר,
מרכינה ראש ומוותרת.

היה לי יום כייפי ומעייף, אם כי לא קל.
לא פשוט לי ובכל זאת יודעת שכרגע יש לי משימה.
ההוראה ברורה: להרכין ראש ולוותר.

צעד אחר צעד.
כל פעם רק צעד אחד קדימה.

כשרואים מכלול מטלות גדול-זה מבלבל.
צעד אחד? קטן עלי.

מתאמנת בלהתמקד בכאן ועכשיו ובלוותר לגמרי. לחלוטין.

בוקר טוב עולם.

לעשות סדר בחיים שלי, זה מה שהכי חשוב ונחוץ לי כרגע.
זה מה שמאסטר אומר.
אני בהחלט פועלת בכיוון, מזיזה דברים שדחיתי שנים,
מארגנת, בודקת, מתאמת.
כמו שאמרתי-פועלת. יוזמת. משנה.

נכון שאני עושה הכל כי בראש ובראשונה המרויחה הישירה והמיידית זו אני.
אבל חשוב לי מאוד מה מאסטר אומר/חושב על העשיה שלי, על ההתנהלות.
אני משתפת ורוצה שהוא יהיה גאה בי.

מאסטר רוצה אותי גאה בעצמי.
בטוחה בעצמי.
שאזכור כל רגע שאני נהדרת ונפלאה, בדיוק כמו שאני.
שארגיש את זה מהביפנוכו שלי, מהתחתית של הבטן.
זה שלב לא פשוט למי שחיה חיים שלמים בהרגשת רדיפה והסתרה והדחקה.
כן, אני שמה לב שאני נשענת על זה שמאסטר שלי מרוצה ממני.
אם וכאשר. (-:

----------
כשצעדתי הבוקר, כשהשמש רק התחילה את מסלולה היומי, פגשתי שכן שיצא עם הכלב לסיבוב,
משם עלתה ההרגשה המוכרת הזו, הרצון להיות כלבה של מאסטר.
כן, גם אחת כזו שרוצה את האישור שלו.

שלו.