בוחרת בטוב

אז מה?
אני מתחמנת את עצמי?

אני שוב בצעד הראשון.
אני מרגישה כאילו לא עשיתי כלום במשך התקופה הזו, אם אני שוב כאן,
אבל מאסטר אומר בלי למדוד כשלונות או הצלחות.
כשלונות אין כל עוד צועדים קדימה.
והצלחות? מה שבאמת חשוב זו הצעידה לאורך הדרך.
כל רגע ורגע והכבוד שמגיע לו, תשומת הלב שתינתן לו.
תשומת הלב שאתן לעצמי, לרצונות שלי, לבחירות שאני עושה.

רק לזכור שאני בסדר. בסדר גמור. מהביפנוכו שלי ולא רק כלפי חוץ.
ולעצום עיניים, לזכור שיש לי מאסטר.
מאסטר שהוא חוזק ועוצמה, גם כמו שראיתי אותו היום, עם הכל.
מאסטר שהוא ים של סבלנות ותמיכה.
כל אלו אמורים להספיק כדי שאפסיק לפחד.
הפחד תוקע את העשיה.
הכל בסדר. אני פועלת נכון, צועדת אל הטוב.
ומי שלא מתאים לו? שיזדיין.

לחשתי לך מאסטר דקה לפני שנפרדנו
שאני רוצה ומבקשת שלא תוותר לי ולא תוותר עלי.
אני יודעת שהרבה מאמץ, הרבה חשיבה ודאגה כנה, והמון איכפתיות,
מושקעים כאן.
מרכינה ראש, מחפשת את הריח המוכר,שלא היה היום, ומודה לך.
תודה מאסטר שלי.