|
|
|
למה זה כואב לי כל כך?
לא מניח, דוקר כזה?
למה?
הם לא הזוג הראשון שאני מכירה שמתגרשים, הם גם לא יהיו הזוג האחרון, מן הסתם..
ומנסיון אני יודעת שהשד לא נורא כמו שזה אולי נראה מרחוק.
אז למה בכל זאת?
אולי הילדון המתוק הזה שראיתי הערב, מדבר בתום ילדותי טהור?
אולי השמועות האלו שאומרות שהוא נשאר עם האבא, שאמא שלו לא רוצה בו?
????
כואב-דוקר-לא מניח.
יום של שימת לב לפרטים,
לריחות ולטעמים.
עבדתי לפי ההדגמה שקיבלתי אתמול ממאסטר.
התבוננתי בהכל כמו רואה דבר חדש. לרדת לפרטים, לראות מעבר למכלול השלם והמוכר.
הסנפתי לי את ריח הקפה המגורען-מקופסא חדשה שרק פתחתי.
הריח נפלא.
עכשיו בא לי גויאבה שתבשם לי את המקרר. אין על הריח שלה. הטעם קצת פחות.
כמה טוב שמחר חג סוכות, יש אתרוג עם ריח טוב, וריח של סכך טרי.
אוחחחח.
לעצור את הטייס האוטומטי.
לפעול מתוך שימת לב.
לדמיין בראש כל פעולה-לפני שמבצעת.
ולראות כל דבר כאילו זו הפעם הראשונה שאני רואה אותו.
לראות, לא רק להסתכל בחטף. לשים לב לפרטים.
משננת לעצמי, מריחה את ריח אבקת הכביסה, והבגדים שירדו מהחבל.
מריחה וטועמת מחדש את העוגיה.
בשניה הראשונה נתקפתי סחרחורת. אני בטוחה שעם הזמן אראה פרטים נוספים.
כשהנחתי היום את הראש, נשמתי לתוכי את השקט ואת הריח המוכר והאהוב,
והיד של מאסטר שם, משקיטה הכל,
רק אז שמתי לב כמה אני רצה כל היום. בלי לעצור אפילו כדי לנשום בצורה סדירה.
שששש,שקט. אוגרת לתוכי, לשימוש לרגעים של בילבול ואי שקט פנימי.
הכל בסדר, רק לזכור שהכל בסדר.
כן, גם אם שמעתי כבר מאות פעמים את ההוראה לשחרר ועדיין לא למדתי לגמרי איך.
הכאב הזה, הטוב כ"כ. התגעגעתי אליו, הרגשתי זקוקה לו.
וכשהוא בא מצאתי את עצמי מתגוננת. במקום לשחרר ולתת לו לחדור פנימה.
יש לי עוד הרבה מה ללמוד בדרך לקבל כאב בלי לפחד ממנו.
התחושות הישנות האלו רצות שוב בראש,
החולשה הזו שגורמת לי תוך כדי השיחה עם מאסטר,
להיכנס למיטה, להתכרבל בשמיכה, להתגונן.
או כמו שמאסטר קורא לזה "להמשיך לברוח"..
אנחנו כבר אחרי יום כיפור אבל אצלי, הוא רק מתחיל.
"עבירות שבין אדם לחברו אין יום הכיפורים מכפר, עד שירצה את חברו" (משנה יומא פ"ה).
מאסטר מסביר לי בעברית פשוטה שמה שאני מחפשת הוא נקמה.
במילים קצת יותר מעודנות:"צדק".
ואני חושבת רק על "לו הבין את חומרת המעשה, את הכאב"
לא הייתי צריכה יותר מזה.
אבל לצפות להבנה וחמלה זה כנראה יותר מידי.
מה זה צדק? האם יש משהו שיכול לכפר על המעשים האלו שנעשו?
הצורך הזה שלי להמשיך ולתפוס בעוולות ובכאב, בכעס שרק מצטבר עם השנים..
רק בי הוא פוגע!
מבינה את זה היטב בראש, אבל ללב יש היגיון משלו.
====
אין תשובות בפוסט הזה, רק תהיות.
עוד שאלה ועוד שאלה.
תשובה נכונה ואחריה שתיים שגויות.
מתקדמת בצעדי צב.
ועם כל זה, לא מוותרת.
החלטתי? אני אלך עם זה עד הסוף.
בשבוע שעבר קיבלתי שיעור מוחשי להתנהלות גם כשקשה.
מתעקשים שם וממשיכים!
כוס אמק השנה החדשה וההחלטות החדשות שקיבלתי לכבודה.
כוס אמק העולם ואישתו!
הכעס הזה שבי, וחוסר ההצלחה שלי לשחרר אותו,
חוסר ההבנה של המושג לוותר ולשחרר?
קיבינימט!
ומאסטר רק רוצה בפשטות.
בלי להיטחן, בלי כל החרא הזה שנמצא סביבי. את זה הוא רוצה שאעיף ממני.
ואני עדיין לא למדתי לשחרר כעסים בצורה אחרת.
לסכם בכמה מילים פשוטות, הכעס פשוט נשאר בפנים.
בפעם הבאה כשאני מתעצבנת, אם הרבע דקה שאני לוקחת לעצמי לשימת לב ולעצור לא עוזרת לי, אני אנשוך את עצמי בזרוע. אולי זה יעזור.
רק לזכור ששום דבר לא חזק ממני!
ביקשתי אישור לשתות. ישבתי עם חברים, והשתיה שם קרצה לי.
אני יודעת מה דעתו של מאסטר על אלכוהול,ובכל זאת שאלתי.
עצם השאלה,מחרמנת אותי. גם הידיעה שאקבל תשובה שלילית, מחרמנת ומחזקת כאחד.
אני נשלטת-יש לי מאסטר שקובע ומחליט איך שנראה לו או בא לו-ואני מבצעת.
אבל מאסטר רוצה אותי חזקה ומנווטת, יודעת לקבל החלטות בעצמי, יודעת לבחור!
הוא כאן כדי להדריך ולכוון, ולגדל ולהגדיל אותי.
מאסטר רוצה ממני כניעה אחרת,לוותר ולשחרר.
גם אם אני עוטפת אותי בשקט, בהבנה ובתזכורות כל הזמן שהכל בסדר,
ישנו שם איזה אי שקט שמכרסם מבפנים. בלי סיבה.
ומאסטר אמר שהחוסר שקט הזה בא מדפוסי והרגלי העבר.
ומותר לי, גם ככה באצע היום להזכיר לי כמה טוב לי ונפלא וכמה אני נהדרת וילדה אהובה שלי.
ולהרגיש מבפנים. באמת. גם אם יצוצו הדמעות. אלו הן דמעות של שמחה והתרגשות.
נושמת ונושמת עוד, עמוק יותר, מרכינה ראש ומשחררת.
מנהלת ובוחרת, כשהיד של מאסטר מונחת חזקקקקקקק על העורף שלי.
יודעת וזוכרת שאתה כאן, עוקב ובודק ומלווה, ויודע ורואה ומבין, גם ללא מילים שלי,
את התחושה והצורך. גם ממרחק, גם כשבמשך היום לא נוצר קשר.
תיכף אוכל לחזור לפינה שלי על השטיח שלך,
שם הכי פשוט לי להרכין ראש ולרדת בשקט בשקט למקום שלי,
המקום הבטוח,הנפלא,המוכר והאהוב, בפינה של הפינה של השטיח-אצל מאסטר.
תודה מאסטר, על היד הזו שלוחצת את העורף שלי.
תודה על ההרגשה המדהימה הזו שאתה מצליח להעביר לי גם דרך הטלפון,
גם כשכל מה שהיה לי בפנים קודם זה התבכיינות.
ככה מאסטר רוצה שאראה אותי.
בלי אף גינוי עצמי.
בלי לתת לאף אחד, ובעיקר לא לי,לרדת עלי.
הדרך שלי לקבלה עצמית, לאהבה ללא תנאי, ללא גינוי, מתארכת.
כל כך הרבה פעמים אני טועה בשביל, ומאסטר שם אותי בחזרה במקום.
בעקשנות.
ההחלטה הזו, שמאסטר מראה לי שוב ושוב שלא החלטתי אותה עדיין, לא מהביפנוכו בכל אופן,
מצליחה לגרום לגוש החוסם הזה בגרון לגדול. לחנוק. ומאסטר אומר לי שהוא שומע גם מרחוק, בטלפון, את הלחץ שלי מתחיל לבעבע.
השינו הזה בתפיסה שאין כעס יותר. בכלל.
לא עלי ולא על אחרים.
כי כעס רק תוקע אותי. הוא לא באמת משנה את המציאות. רק מזיק. לי.
אז לקבל את המציאות בלי להתווכח. בשקט. בחיוך.
ב א ה ב ה .
אני עוד אלמד לשנות. אני חייבת. אני ממש לא רוצה להמשיך לחיות בחרא ובמערבולות המוכרות.
אבל בנתיים, כמו שאמר פעם מוקי:
"הדרך ארוכה ומפותלת
אני נופל וקם
עובר גשר ועוד גשר
אני נופל וקם
כמה ארוכה היא הדרך
אני עומד איתן עם ראש מורם."
=== אני אלחש לי שוב ושוב, בסוף זה יכנס פנימה:את נהדרת ונפלאה, ילדה אהובה.
והכל פשוט בסדר. הכל בסדר.
אפתח ואתן לזה להיכנס פנימה. אני כאן בשבילי, להיות לי, ולשמור עלי. וכן, אני יכולה!
התובנות שליוו אותי הסופ"ש הזה ונכנסות איתי לשבוע החדש:
***** להפסיק לעבוד! להתחיל לשחק!
באנו להנות כאן, לשחק.
להנות מהעשיה, ותוך כדי העשיה.
*****לזכור לראות את היופי והטוב שסובב ועוטף אותי,
הפרחים היפים, כדור השמש שצבוע בכתום ב 6 בבוקר.
הכלבה שמלקקת ונובחת לקראתי בשמחה.
לא חסר, רק לפקוח עיניים.
*****לשחרר, לוותר, לקבל.
*****לא לחנך! רק לאהוב. להיות המקום המחבק והמנשק, האוהב והסומך.
יו, כמה שזה קשה לשנות את התפיסה.
יש כאן ילד-איש, עם עולם מלא משל עצמו, רצונות ומחשבות.
כשכבר עמדתי לעזוב אמרת לי ולא בפעם הראשונה, שאין אנשים רעים. יש אנשים שרע להם.
ואמרת שבנושא הזה אין לי ברירה אלא להאמין לך כרגע.
כי ההבנה והנסיון שלי אומרים שיש אנשים מניאקים בני זונות, אז במקום לבטוח וסמוך על אנשים אני מעדיפה להתרחק.
ושוב עלה הנושא הזה של הפגיעה. הבחירה להיפגע היא בידיים שלנו, אנחנו נותנים לאחרים את הכח לפגוע בנו- או שלא.
ולי כל כך קשה לקבל את זה, כי אז שוב הכדור נמצא בידיים שלי, ואם אני פגועה, בעצם אני זו שבוחרת להיפגע.
מסובך לי מידיי. או שמא קשה לי לוותר?
אמרת גם שלא יזיק שאאמין לך יותר. שאמשוך את זה מהראש אל הלב, יותר עמוק ולמטה.
לרגע היה קשה לי להבין. אני הרי סומכת עליך בעיניים עצומות.
הדרך שלך מאסטר, שונה מכל מה שהכרתי עד שהכרתי אותך.
שונה, לא מוכרת, מיוחדת ומאתגרת.
אם לא הייתי מאמינה, לא הייתי נשארת כאן להתעקש, לא הייתי מגירה כאן יזע ודמעות.
הידיעה שאתה מעניק לי מהנסיון ומהחוויות האישיות שלך,
הידיעה שאנשים אחרים משלמים עבור זה במיטב כספם..
אני כאן, מאסטר שלי, לגמרי, לחלוטין, צועדת, בלי כוונה לוותר לעצמי ובלי רצון להנחות מצידך.
איך אתה תמיד אומר? אני לא כאן בשביל לפנק אותך!
השארת אותי ככה דומעת,
עם הוראה ברורה ובלתי מתפשרת:
אף לא עוד גינוי עצמי אחד!
גם לא במחשבה!
אין יותר לרדת על עצמי. בכלל.
גם לא על הקטנציק שלי.
אתה מבהיר לי את ההוראה ומחדד,
ואני שם בחוץ על המרפסת, עם הטלפון צמוד לאוזן, ובוכה.
זוכרת שיש שני ילדים שזקוקים למילה הטובה שלי, לאימון ללא סייג,לאהבה.
לידיעה שאני נפלאה. נקודה.
הילד שלי והילדה הקטנה שאני.
וההוראה כאמור- ברגע שעולה גינוי שכזה, לחתוך. לעצור. בחריקה.
אין דבר כזה לא טוב או לא בסדר!
ללחוש ולהזכיר לעצמי שאני אוהבת אותי וסומכת עלי ומאמינה בי.
יש עוד ילד שצריך לגדול על זה.
איך אמרת?
אנחנו מקלפים שיכבה אחר שיכבה, קליפה אחר קליפה.
וטוב שבאו קצת דמעות לשחרר ת'לחץ. זה נחוץ לי ביותר.
וזו רק ההתחלה. יש עוד הרבה דמעות בפנים.
אני בטוחה שגם הן תזלוגנה דימעה אחר דימעה.
כשיגיע הזמן גם הדמעות תפסקנה לפחד,
הבכי יצא חזק וברור, לא חנוק וקטוע.
גם זה יבוא. יש מי שלוקח אותי לשם. צעד אחר צעד.
הרמת אותי אל השוקת עכשיו נותר לי לשתות.
תודה מאסטר יקר שלי.
-מתעטפת לי מכאן בחיבוק שלך, ומרגישה קרוב קרוב.-
