בוחרת בטוב

התחושות הישנות האלו רצות שוב בראש,
החולשה הזו שגורמת לי תוך כדי השיחה עם מאסטר,
להיכנס למיטה, להתכרבל בשמיכה, להתגונן.
או כמו שמאסטר קורא לזה "להמשיך לברוח"..

אנחנו כבר אחרי יום כיפור אבל אצלי, הוא רק מתחיל.

"עבירות שבין אדם לחברו אין יום הכיפורים מכפר, עד שירצה את חברו" (משנה יומא פ"ה).
מאסטר מסביר לי בעברית פשוטה שמה שאני מחפשת הוא נקמה.
במילים קצת יותר מעודנות:"צדק".
ואני חושבת רק על "לו הבין את חומרת המעשה, את הכאב"
לא הייתי צריכה יותר מזה.
אבל לצפות להבנה וחמלה זה כנראה יותר מידי.

מה זה צדק? האם יש משהו שיכול לכפר על המעשים האלו שנעשו?

הצורך הזה שלי להמשיך ולתפוס בעוולות ובכאב, בכעס שרק מצטבר עם השנים..
רק בי הוא פוגע!
מבינה את זה היטב בראש, אבל ללב יש היגיון משלו.

====
אין תשובות בפוסט הזה, רק תהיות.