בוחרת בטוב

וואוו
כמה התרחשויות.
24 שעות מלאות בהרגשות והתרגשויות,
חלקן מפתיעות, חלקן סתם ככה נעימות, חלקן אפילו מביכות!

לא יודעת איך וממה להתחיל, אז אני רק מחייכת לי כאן.
(-:

לקום שעה מוקדם יותר והעולם שונה לגמרי!
סה"כ שעה.
הענין הזה פשוט מדהים.

החלטתי לשנות קצת ולצאת לצעידות בוקר.
כיוונתי את השעון המעורר לשעה אחת מוקדם יותר.
אוחח, איזה אויר נעים.
ממש בוקר בחוץ.
אנשים צועדים לבית הכנסת השכונתי.
אחד כבר חוזר מסיבוב בוקר בשדות שלו.
השמש לא מכבידה עדיין, נותנת לי להנות.

זה היה רעיון נפלא.
עכשיו אני מתחילה את הבוקר שלי, אחרי הצעידה וכפיפות הבטן, בדרך למקלחת.

===
חוצמזה,
מיד כשפקחתי את העיניים, ראיתי שסומסתי.
דרישת שלום ממאסטר.
בהחלט נפלא לפתוח ככה את הבוקר.

בוקר טוב עולם.
}{

השילוב של החום המציק וההתמודדויות האין סופיות האלו,
שלוחצות לי בבטן ובלב,
מביאות לאבד את הכוחות והרצון,
אני מרגישה איך לאט לאט אבל באופן עיקבי,
אני מאבדת את הכבוד לעצמי.

הדיאטה שלי נדחקה קצת יותר מידיי הצידה.
גם הצעידה..

אני חייבת!! לעצור הכל, להשקיט, להפסיק להתערבב ולהתערבל
ולאבד את כל מה שרכשתי בשנה החולפת.

יאללה,
שבוע חדש בפתח.
אני יכולה לעצור הכל ולבחור להתחיל מחדש.

שבוע טוב לכולם.

היום בדיוק חולף לו שבוע.
שבוע שהרגשתי כל יום שבו, כל דקה.
קצת מעייף.

ובכלל, הפנטזיות שלי לגבי אנאלי?
יצטרכו לחכות קצת. ככה זה נראה כרגע.
(:

כמה ימים ללא מחשב.. ונדמה שעבר הרבה מאוד זמן.
אפילו שבוע לא חלף עדיין מאז מאסטר נסע,
ואני כאן מתמודדת עם הזרם והלחצים,
מתאמצת לזכור את ההוראות הברורות.
לזכור וליישם.

-- להקפיד להיות עירנית, קשובה ונינוחה.
-- לזהות את הרגע הזה שאני מתעצבנת, לפני איבוד השליטה, לקחת נשימה ולזכור להיות עירנית, קשובה ונינוחה.
-- לא לוותר על עצמי! להקפיד על ההליכה, על הסדר בבית שעוזר לסדר הפנימי.
-- לזכור שאני נמצאת איפה שהמחשבות שלי מונחות, לכן לשים לב איפה המחשבות שלי.
-- לזכור שכל עוד אני פועלת ועושה, אני לא נכשלת! גם אם עדיין לא הצלחתי לגמרי.

אני נמצאת בתקופה של קבלת החלטות לא פשוטה,
אחריות עצומה.
ידעתי שאני עומדת בפני זה, לכן הלחיץ אותי שמאסטר נוסע.
למרות הלחץ והגוש בחזה שתקוע ואני לא לגמרי מצליחה לשחרר, אני זוכרת לפעול בשימת לב, לא בפחד. מידי פעם אני גם מצליחה. (:

וואווו,
כמה עברתי בשבוע הזה!
מישהו יקר לי מאוד נפגע מההתנהלות שלי.
אבל עם כל הכאב והאהבה שיש בי אליו, יש לי גם אחריות עצומה.
סוחתוק. אני אוהבת את שניהם. אבל אחד מהם הוא גם באחריותי המלאה.
הלוואי והיה מבין.

שוב,
שיחת מוטיבציה מסכמת..
שוב,
לפני המסע.
ושוב אני לוקחת פיקוד ואחריות.
מאסטר אמר שהעולם זקוק לחיוך שלי.
אז אני מחייכת.

את סיכום השיחה ארשום לי כאן בנקודות.
לא עכשיו, עכשיו יוצאים להנות קצת.
איך "הוא" אמר לי היום:
" מה קרה, מאסטר שלך נסע?
צריך לבוא לעשות לך קצת פינוקי? חיזוקית?"
אז כן, תיכף הוא יבוא, ויעשה לי קצת נעים.
מה רע?
(:

הנה, עוד הזדמנות לשנן את מה שמאסטר מלמד אותי כל הזמן,
חוזר ומסביר.

לוקחת נשימה עמוקה. זוכרת שדברים מהעבר עולים,
אבל הם חלפו, גם אם היו מאוד לא נעימים.
אני מדברת, במתינות, מספרת.
לא מוציאה כעס, גם לא את העלבון.
לא מטיחה כלום באף אחד.
מספרת ומולי עולות תמונות ברורות וחדות.

עכשיו כואב לי הראש.
עכשיו הכי מתאים לי זה להיות בפינת השטיח, על הבירכיים,
להוציא את כל הדבר הזה שמטנף לי את הנשמה,
אבל יש לי עוד יום ארוך ואני לא יכולה לעצור אותו ככה באמצע.
שוב אני מזכירה לעצמי שמה שהיה, היה וחלף.
היום אני ילדה גדולה וחזקה, לא מיסכנה.
עושה ככל יכולתי לא להעביר את התיסכולים והפחדים לדור הבא.

אוחחח
לא יודעת מאיפה להתחיל,
בטח לא עכשיו שאני חצי מסטולית, מהסם הטבעי והממכר שלי, מאסטר.

כל פעם אני נחשפת עוד, לומדת לעומק יותר מהי שליטה אמיתית.
הכבוד הזה שאני מקבלת בתור בת אדם, ההתחשבות,
ההבנה העמוקה הזו והרגישות האין סופית:
"ידעתי שאת לא שקטה.. אז גם אם אני לא במיטבי, העדפתי שתבואי".
הדאגה והאיכפתיות, ההמתנה איתי בתחנה עד שאני עולה לאוטובוס,והיום כשלא הסתדר ובמקום זה המתנתי לבדי בתחנה המרכזית: "הייתי מקפיץ אותך הביתה אבל חייב להיות בבית, וזה לא יפה לקחת אותך לתחנה המרכזית ולהשאיר אותך שם, כשהאוטובוס יגיע רק בעוד חצי שעה."..

כל פעם מחדש זה מביא אותי להרכין ראש, לכבד עוד, לרצות להיות הכי נמוך שיש מולו.
מול המאסטר שהכי נכון לי.
לא יכלתי לבקש לי מאסטר נבון חכם או מבין יותר.

========
אני יודעת שאת הנקודה של לוותר ולקבל לא הפנמתי עדיין לגמרי.
אני לומדת, מתקדמת, אבל לא שם עדיין בשלמות.

הכעס, השנאה דופקים רק אותי. אף אחד אחר לא משלם את המחיר.
הציפיה שלי, ההסתכלות הזו והתפיסה שמגיע לי וש"הוא" חייב לי,
שגויים.
עכשיו אני מבינה כמה נכון המשפט "כשאתה כועס אתה מעניש את עצמך על טיפשותם של אחרים". במקרה שלי זה תשלום כפול, עם ריבית, גם על רוע.
אני משננת לעצמי, כי ככה מאסטר אמר, שאני לא מיסכנה, ושמעולם לא הייתי מיסכנה.
את שומעת??? את לא מיסכנה!

=====
אני אצל מאסטר, עטופה ומוגנת. כל מיני אירועים עולים.
מניחה את הראש, עוצמת עיניים, "שופכת", מדברת, לפעמים מיישירה מבט.
הדמעות באות, רק בקושי.
ואם לא מאסטר שהיד שלו מחבקת, אבל גם לוחצת על הגב שלי, לא הייתי שמה לב לכעס שעולה בי, למילים שאני מוציאה מהפה, מרגישה כאילו דרכן אני משחררת את הכעס. ומאסטר אומר לנשוף את הכעס החוצה, לא להוציא אותו בניבול פה.
עדיין לא הצלחתי ללמוד את הטכניקה, בנתיים, כשאני לא משחררת באמירות כאלו אני מרגישה כאילו אני בולעת את הכעס והעלבון פנימה.

הייתה לי הזדמנות הערב לתרגל, להתנסות,
להבין שאני, זו שמתחמקת, שמנסה לכסות, לחושבת שצריכה לרצות..
יודעת לעמוד ולדבר את עצמי, הכי ברור וישר ואמיתי שיש.

אני צריכה עוד קצת זמן להתאושש מ"החוויה".
בכל זאת, מפגש אחרי 6 שנים זה לא דבר של מה בכך!

נתפסתי לחולשה, לרצון להקיא, לכאב הבטן,
לרעד שלא הפסיק, כשדיברתי עם מאסטר.

אבל מאסטר אמר שהוא גאה בי. ממש ככה.
ושהתנהגתי באירוע הזה בדיוק כמו שהייתי צריכה.
כמו שהרגשתי. בלי להתנצל או לייפות דברים.
ברורה, אמיתית, לא משאירה מקום לספקות.

קיבלתי תשובה ברורה לתהיות שלי מהשבוע שעבר.
מה אני רוצה? כן רוצה לראות אותו, לא רוצה לראות אותו?
לא, אני לא.
מה שהיה היה. סגרתי, הנחתי בצד.
אבל באמת מה שחשוב זה שאני מיישמת, בזמן אמת.
לולא מאסטר וההדרכה העיקבית, הברורה, הלא מתפשרת, הסבלנית,
לא חושבת שהיו בי הכוחות.

ברת מזל אני.
ומאסטר גאה בי.
איזה יופי.
(:

כמו שלא מנסים-כך גם לא מתכננים.
פשוט עושים!!
(: