בוחרת בטוב

התרוקנו לי הסוללות.
ממש אנרגיי'זר.
מהבוקר, ריצות, סידורים, עבודה ומטלות לאין סוף.
עכשיו זו הפעם הראשונה היום שאני נותנת מנוחה לרגליים, התחת על הכיסא.
וגם עכשיו לא ממש מתרווחת,
צריכה עדיין לצאת להליכה.

ואוטוטו מתחיל סשן געגועים נוסף,
קצר אמנם בהרבה, אין מה להשוות בכלל.
ובכל זאת, המחשבה על כל מה שאני צריכה לחשוב עליו בזמן הזה,
לקבל החלטות ולארגן,
כשאני כאן לבד..
אני לא אשקר, זה די מלחיץ אותי.
אבל אני לא מתכוונת לתת לפחד ולבהלה לחנוק אותי.
אני זוכרת שכשאני מפחדת אני חסומה.
הפחד רק דופק אותי.
אם כבר דופק.. עדיף מישהו שידפוק חזק. למה הפחד?
(:

אוףף.
בא לי לקלל. אבל אני אמנע. (:

מרגישה כמו גרוטאה.
מה יהיה עם העייפות הזו??
שוב, עייפות כזו שמורידה אותי למטה, שמביאה את החולשה הזו ברגליים.
אני לא אתן לה להכניע אותי!
יוצאת תיכף להליכה.

=============

ההתנהלות של קופת החולים שלי, מעצבנת.
אני בטח לא היחידה שנתקלת באטימות.
במשך שנים משלמים להם, יש אפילו כרטיס פלטינום. שאין לי שמץ מושג מה הוא נותן.
כי כשבאים לצילום? משלמים.
רפואה דחופה? משלמים.
עכשיו שאני זקוקה להשתתפות באיזה שהוא טיפול חיוני, בדיוק סוג הטיפול הזה לא מוכר.
יש דומים לו, אנשי מקצוע שקרובים לתחום.. אבל מה לעשות שאני צריכה משהו אחר?
תשלמי לבד.
סוחתוק.

היא שוב בסביבה.
לפחות ידעתי מראש שהיא תגיע, לא הופתעתי כמו בשבוע שעבר.
אז היא תפסה אותי לא מוכנה בעליל.
וגם היום, היא מדברת בכזו חופשיות.
חבל שאין בה כוח לפנות לגורמים המתאימים עם הפתיחות הזו.
ישבנו מסביב לשולחן עם עוד כמה אנשים, אני אוכלת לי את ארוחת הבוקר.
ואז זה בא:
"אני לא ישנה בלילות. מתעוררת מוקדם.. עושה עצמי ישנה..
קמה? מה פתאום קמה? אם אני אקום הוא יגע בי שוב.
אז אני שוכבת, עושה את עצמי ישנה עד שהוא מסתלק. אח"כ גם היא הולכת.
ואז אני קמה.
לכן טוב לי כאן. כאן אני מצליחה לישון. בשקט. בלי חלומות. רק לישון".

המילים שלה חתכו לי בבטן. התקפלתי מבפנים.
אבל שתקתי. לא אמרתי כלום.
ובראש שלי דמיינתי את מאסטר עוטף, מחבק, מרגיע ומשקיט
את הכאב שלי. את הדמעות שקבורות עמוק בתוכו.

מוזר.
בלי שום סיבה שאני יכולה להצביע עליה, יש לי לחץ בחזה. כבר שעות.

נושמת עמוק, מנסה להרגיע הכל, ועדיין כואב.
יצאתי כרגיל להליכה, ביצעתי את המטלות שלי.

נכון, השקט כאן צועק מידיי.
מאסטר לא מסכים ליילל, אז אני לא.
מה זה בכלל יומיים וחצי של שקט, אחרי שהתנסתי בחודשיים פלוס??
קטן עלי.
ובכל זאת, שקט לי. מידיי.

אין ספק שצעדתי כבר כיברת דרך.
אין שום ספק שיש לי עוד הרבה לצעוד,
הרבה ללמוד, ובעיקר, הרבה ליישם.

מה אני רוצה?
מה באמת אני רוצה?
אין לי מושג.
אני בכלל רוצה משהו?
מן הסתם שכן.
רק הרצון שלי קבור בפנים עמוק כל כך,
שאני בכלל לא יודעת לזהות אותו או לתת לו שם.
מאסטר אומר שזה בגלל שהתרגלתי לרצות.

אני מנסה לפשט את אחר הצהריים האחרון.
הטלפון הזה, שהביא איתו מעט בילבול.
אני לא הייתי שם סתם מאהבת קטנה של בן אדם נשוי, לא. אני לא!
אני בחרתי להיות שם, או שברחתי לשם מהחרא שהייתי שקועה בו.
זה לא היה הרצון שלי?
או שתלות זה כבר מעבר לרצון ולשליטה עצמית?

עכשיו בזמן שצעדתי ניסיתי להבין עם עצמי,
אחרי השיחה עם מאסטר,
מה אני רוצה? מה אני אקבל/ארוויח מלפגוש את "ההוא".
אני לא חושבת שהמילה "רוצה" מתאימה כאן. זו לא הייתה יוזמה שלי,
ואם לא הוא שהיה מתקשר ומבקש, אני מן הסתם לא הייתי חושבת על זה.
אבל אני לגמרי יכולה להבין את הרצון שלו.
לפני חודש עברתי ליד הבית שלו, ודיי התחשק לי לצלצל אליו, אולי היינו נפגשים לאיזה שלום חטוף.

אני שומעת בשאלות של מאסטר את החשש שלו מכך שאולי אכנע לסיטואציות שלא מבחירה ורצון אישי שלי.
אני יודעת שאני חייבת לבדוק את זה, לראות אם אני מסוגלת לומר לא. חד וברור. אם אני לא מעוניינת במשהו.
רק בשבוע שעבר אמרתי שאני לא מבינה איך בחורה בת 30 לא מסוגלת לומר לא. לעצור מגע שהיא לא מעונינת בו.
והנה אני, עדיין לא בטוחה בעצמי לגמרי, ומאסטר לא רוצה שאבדוק את זה מול "ההוא",
הוא רוצה אותי חזקה יותר, לפני שאעמיד את עצמי בנסיון.

6 דקות.
6 דקות על השעון!
ואני בחזרה במקום שלי. בפינה של הפינה של השטיח.
לרגלי מאסטר. מתכרבלת, מצטנפת. שקטה, ומחייכת.

6 דקות של פריקת כעסים, של הוצאת כל הג'יפה החוצה.
במקום להתנהל בעצבים, להוציא מול מאסטר בחוצפה, בכעס,
אפשר לבקש 6 דקות של פריקה.
מאסטר יהיה שם. מחבק חזק חזק, עוטף, שואב החוצה את כל האיכסה.
לא משנה מה ואיך אני אוציא. הוא שם, איתי, בשבילי.
אין מה לפחד.
ו"התודה מאסטר" והחיוך מבפנים?
הקדימו בשניה את צלצול הסטופר שסימן את סייומן של 6 הדקות.
מדהים.
למדתי משהו חדש לפנות בוקר.
תודה מאסטר שלי.
אני שוב בפינה של הפינה של השטיח, עם ראש מורכן על הבירכיים שלך,
צומחת ועולה משם, לעוד יום עבודה עמוס.

בוקר טוב אנשים.
בוקר טוב עולם.
(:

הסופ"ש הזה?
היה פשוט מושלם!

כייף שהתחיל בשישי בבוקר, בעצם, בחמישי בשעות הלילה המאוחרות.
ים, הרבה ים, אוכל טוב, אנשים שעושים לי טוב כשהם בסביבה שלי.
ומה צריך יותר מזה?

אפילו הצורך להישמר מחשיפת כתמים דוהים מהצלפות השוט על התחת שלי
העלה בי חיוך.
========

שיחררתי רסן עם הדיאטה, אכלתי כל מה שרק התחשק לי, מחר נחזור לשמור ולהקפיד,
וגם לצעוד.

שהשבוע הזה יהיה המשך נפלא לסופו של השבוע החולף.

קמתי בבוקר כשהקול של מאסטר מהדהד לי בראש,
עם החלטה שלא לתת לכל מיני אירועים והתרחשויות לקחת אותי למקומות שמקטינים אותי.
לשים לב, לא להיות במקומות שאני לא רוצה להיות בהם,
ולהפסיק לקחת דברים ואנשים באופן אישי!

כל היום הרגשתי כמו סמרטוט סחוט.
המחזור הזה התיש אותי.
חולשה מפחידה שבקושי טיפסתי במדרגות.
שכבתי במיטה בצהריים, לנוח קצת, והכאב לא נתן לי מנוח,
גם משכך הכאבים לא ממש עזר.

למרות הכל יצאתי להליכה,
הייתי בטוחה שאצעד בקושי.
אבל דווקא בחוץ, באויר הפתוח, מול הירח היפיפה שחייך לי מלמעלה,
החולשה התפוגגה.
הלכתי מהר, הגברתי מהירות, התמדתי. הרגשתי נהדר.

עכשיו אחרי מקלחת מרעננת,
והכאב ברגליים חוזר להציק.
:(

היום התקיימה בגרות בתנ"ך.
מישהו אמר לי :את, אם אני מביא לך עכשיו שאלון של הבחינה, את פותרת הכל.

לא נבחנתי. גם לא ממש התעמקתי בשאלון הבחינה, על אף שקיבלתי אחד כזה.
ובכל זאת ציטוט אחד תפס אותי.
ציטוט מקהלת,יא:
"שמח בחור בילדותך ויטיבך לבך בימי בחורותיך... והסר כעס מלבך והעבר רעה מבשרך
כי הילדות והשחרות הבל."

ואני מתלבטת ביני לביני, ומי שלא ממש שמח בילדות שלו, יטיבנו ליבו לכשיתבגר?
מן הסתם כן, רק שהעבודה מאומצת יותר.
להעביר את הכעס מהלב, לוותר, לקבל.
זה יקרה מתישהוא?

אני מייחלת לזמן הזה, שאדע לסלוח וולוותר על הכעס והעלבון ותחושת חוסר האונים שמביאה לתסכול.

בכל פעם מחדש לוקח לי זמן לעשות את ההפרדה מהדברים שעלו אצל מאסטר,
אלו שסוחטים אותי ריגשית ופיזית, שמביאים את הבחילה וכאב הראש.
וגם את הדמעות. אלו שבאות לי בקושי רב, מפחדות לעבור את מחסום העיניים ולזלוג ממני החוצה.
הלוואי והבחילה הזו הייתה יוצאת ממני, אם הייתי מצליחה להקיא באמת, אולי חלק מהגועל היה יוצא ממני גם ועוזב, מניח לי לנפשי.

אתמול, אני מדברת ומדברת, כאילו מספרת על מישהי אחרת, לא אני באמת.
בשקט, ברור, יבש. עד שזה מחניק מעט והדמעות מציפות.
אבל שוב נתקעות שם.
מזל שמאסטר יודע לחלץ אותן ממני. גם אם זה "עלה" לי בכמה סימנים טובים של שוט
על התחת. (:
בעבר, גם הצלפות לא היו מחלצות ממני דמעות, רק אנחות וגניחות.

עכשיו, כמעט 12 שעות אחרי..
מתקשרת לאן שהוא, צריכה לנהל איזו שיחה.
והבחילה עולה שוב, כאב הראש חוזר להציק טיפה.
ואני לוחשת לעצמי שהכל בסדר.
לומדת לעשות את ההפרדה,
להמשיך לחיות את ההווה שלי בצורה הכי טובה שאפשר. מגיע לי.
אחרי שבמשך שנים רבות "זיינו את האמאמא שלי", כמו שמאסטר מגדיר את זה.
אני לא רוצה להיות זו שהיידים שלה מסריחות מחרא שמישהו אחר חירבן.