בוחרת בטוב

שליטה עצמית. לקיחת אחריות.
היום ירדתי לעומקן של מילים.
עליתי מדרגה בהבנתן.

הייתי קרובה כ"כ להרים ידים, לוותר על סדר,
על החלטות.
ובמאמץ עצום החלטתי שלא,
אני לא יכולה לצאת פארשית,
אני לא יכולה להתחיל משימות ולא לסיים אותן, כמו תמיד.
אני חייבת לעצור את זה.
וזה לגמרי נמצא בידיים שלי.
איך מאסטר אומר?
אני יכול להראות לך את הדרך, אבל לא יכול לצעוד במקומך.

אז החלטתי למרות שממש אבל ממש לא היה לי חשק וכוח,
לצאת להליכה.

ההרגשה הזו כשמתגברים על העצלות? היא נהדרת.
(:

ככה מרגישה היום.
פצצת אנרגיה.
הספקתי הכללללללל.
בלי להתעצל.
יצאתי לסידורים וחזרתי עם כאב ראש מציק.
בלעתי איזה משכך כאבים ויצאתי להליכה.
עכשיו אני כבר בחזרה,
אחרי מקלחת,
ואחרי כביסה שהמתינה לתליה.

=======
לפני כחודשיים קניתי בושם דרך חנות מקוונת בנט,
ומשום מה יש לי תחושה שעבדו עלי,
מכרו לי סתם חיקוי זול.
להתקשר אליהם ולומר שנראה לי שהם שקרנים?
שנפלה כאן טעות?
מה?
יש מה לעשות עם זה?

עצבנות מעקצצת משהו מלווה אותי מהבוקר,
סתם ככה כי בא לה להתלוות אלי.

"שום דבר טוב לא יתחיל לקרות לפני שתקחי אחריות ושליטה על החיים שלך."
ככה מאסטר.

ואני? מהידיעה הזו שהצדק איתו, כמו תמיד, נעשית עצבנית יותר.

"אני לא רוצה אותך בעמדת הכלבלבה הנזופה
אני רוצה שתקחי אחריות ותלכי להוביל את החיים שלך..
תעברי להיות סקרנית במקום עצבנית
להבין לעומק מה אני אומר."

תיכף הולכת לקחת אחריות, לתפוס את עצמי,
ולהוציא את שאריות העצבים על הליכה טובה.

השיר הזה, שמופיע בלינק בפרופיל שלי,
מתנגן לו אצלי בימים האחרונים ללא הפסקה.
מישהו לרוץ איתו
מילים ולחן: דניאל סלומון

עכשיו תורי
עכשיו תורי לאהוב
עכשיו אני גם לי מגיע
שיהיה מישהו כאן קרוב
יחבק וירגיע
אחד אחד את השדים במלחמה הזאת
אחד אחד את הפצעים שלא נותנים לחיות

מישהו להיות איתו ביחד לא לחוד
מישהו להיות איתו ללכת לאיבוד
מישהו לרוץ איתו בגשם החזק
שבתוכי תמיד יורד
ולא נפסק

עכשיו תורי
עכשיו תורי לא לכאוב
עכשיו אני גם לי מגיע
מישהו שלא ייתן לעזוב
הוא יילחם וינצח
אחד אחד את הקרבות במלחמה שלי
הוא יחבר את החלומות השבורים שלי

מישהו להיות איתו...

עכשיו תורי
עכשיו תורי לאהוב
עכשיו אני
גם לי מגיע

אני מוצאת את עצמי חושבת, מרגישה ואומרת לעצמי ולמאסטר,
כמה טוב לי שיש לי את מאסטר. ומה הייתי עושה בלעדיו,
ושלא יכלתי לבקש לי מישהו טוב יותר.

תודה מאסטר שלי, על שהינך.
על השקט, השלווה והחוכמה.
על הסבלנות, ועוד סבלנות, הארת הפנים והקול המרגיע.
כן, אני יודעת שאני מתישה לפעמים. לא בכוונה, זה רק מכלול הצטברויות.
ואתה אומר, תנוחי. תני לעצמך לנוח. שקט.
הגוף שלי מגיב, לא רגוע, כאבי ראש, סחרחורות, בחילות.
ואתה, בסבלנות אדירה, מוביל אותי לשקט.
עם הקול הזה שמטריף אותי, מכוון אותי להרפיה,
למנוחה שלפני השינה.
פשוט תודה.
=====
כל הבוקר, במטבח, חשבתי לעצמי כמה חבל שאני לא ניידת.
איך הייתי רוצה לארוז לך מעוגת הגבינה,ופשטידת התרד,והבלינצ'ס ושאר המטעמים.
לבוא, להביא לך, וללכת.

חג שמח לכולם.
ולי, מעבר לשמחה ולשקט הפנימי והמנוחה, מנוחת הנפש,
אני מאחלת שאצליח לשמור ולכבד את עצמי ולא להשתולל עם האכילה.

לכל מי שתהה, והיו כאלו,
אם אני בעיניני משחק הכדורגל הערב,
לא, נשמתי לא נעצרה לקראת הגמר.
יש לי דברים חשובים יותר לעסוק בהם.

החיים שלי.
הלמידה היומיומית הזו לוותר.
להפסיק להילחם במציאות הקיימת.
לוותר, לנשום.

התזכורת הזו שהכל בסדר.
החזרה הזו של מאסטר, שוב ושוב, שהכל בסדר,
שמה שקרה קרה וחבל שכך, אבל לא ישוב יותר.
שמותר לי לבכות.
שמגיע לי להתחיל לחיות. באמת.

עכשיו נושמת אל הגוש הזה שבחזה.
הגוש הזה שמתהווה כל פעם שהנושא הספציפי הזה עולה מול מאסטר.
נושמת, מנסה לשחרר. להפיג את כאב הראש שבא אחרי הדמעות.

=======
מישהו מהעבר הלא מאוד רחוק כתב לי היום בתגובה לאמירות שלי שהוא לא זוכר אותי צינית כזו ופגיעה כל כך.
כנראה שכל הזמן שהכרנו רק הצגתי מולו, לא נתתי לאני האמיתי שלי לצוף מולו.
ולמרות הכל, האמירה שלו תפסה אותי ודיי חירבנה לי את הבוקר.

במכללה הסמוכה חוגגים היום את "יום הסטודנט".
כבר שומעים את ההכנות.
מקווה שלא יטרידו יותר מידיי לתוך הלילה.

====
לאט לאט חוזרת למסלול,
לצעידה בדרך הבטוחה.
להישענות בעינים עצומות וסומכות, על מאסטר.
לומדת,
כל פעם עוד.
אתמול הפנמתי את המושג "להרגיש".
הבנתי אותו לעומק.
הייתה הרגשה, חרא של הרגשה.
והייתה התמודדות, שימת לב להרגשה.
בלי לברוח ובלי להתנגד.

רק אחרי שביקשתי לעצור את השיחה נפל לי האסימון שלא נעים לי.
לא טוב לי.
מאסטר, כמובן, לא נתן לי לברוח מעצמי או ממנו ולהשתבלל ולהתמסכן.
ישבתי על ריצפת השירותים, דמעות בעיניים, איפור שמתחיל להימרח,
ראש באסלה. הייתה לי בחילה נוראית. רציתי להקיא.
אבל זה נשאר תקוע בפנים.
אני מקווה שאלמד עם הזמן לשחרר לגמרי, לא לעצור בפנים,
גם לא את הדמעות שמשתוקקות לצאת.

אחרי שהעלתי את הפוסט הקודם, אתמול,
הזדמזם לי בראש שיר שפעם הייתי שומעת הרבה:

''על הדרך שעולה אל אמת הלב
מנסה להגיע ואליו להתקרב
סימנים על השבילים
עד אליו הם מובילים
והרוח מתחילה בי לנשב
אני שומע בתוכי את הלב קורא
להמשיך וללכת עד שאגלה
חסדי שמים בהירים
את צעדי הם מלווים
והרוח ממשיכה בי לנשב
כמו המים שזורמים
אל מקורם שבים
ואנחנו מבקשים אהבת חיים
במקום שיש אמת שם הלב שקט
בכל אחד יש צליל
שמחזיר אותו קרוב לשביל
אל הלב...
*אילן דמרי, המדרגות.

====
מרגישה את הצורך הזה מטפס ועולה בי.
הצורך לשחרר. לגמרי.
להקיא החוצה את כל הלחצים הקטנים,
דרך המילים ודרך העיניים.
צריכה לתת להכל לזלוג ממני החוצה,
בלי לחסום, בלי לעצור באמצע, בלי לפחד.
אני-רוצה-לבכות-להתנקות- להיטהר.

מאסטר כתב לי היום על לוותר ולקבל, במקום להתלונן.
ואת הצורך לפרוק החוצה לממש בנשיפה.
לנשוף.
לנשום עמוק, ולוותר.
ולקבל.

בשבוע שעבר הוא אמר לי על להאמין ולאהוב, באמת, מפנים.

ואני מרגישה כאילו אני צריכה מתורגמן צמוד.
זוהי שפת הלב שלי שחסומה.

הלב הזה שמשחר ילדות נאטם, נעטף שכבות שכבות,
שלא יגעו,
שלא יראו,
שלא ידעו,
שלא יפגעו,
כלומר יותר ממה שכבר פגעו.

כבר שנים שנדמה לי שאני מטפלת בעצמי,
פותחת, מחטטת, מנקה קצת מהרפש שהצטבר.
אבל כנראה שיש עוד הרבההההההה שכבות לקלף שם.

=====
היום הזה, התחיל בעייפות גדולה,
ככה זה יום ראשון, אחרי שבת ומוצ"ש נטולי שינה כמעט,
שכבתי במיטה אתמול והתהפכתי והתהפכתי..
לא ממש ישנתי.
ובכל זאת, עמדתי ביעדים שהצבתי לי.
גם כאלו שרק נהגו בראש ולא נאמרו בקול רם,
בדיוק כדי לאפשר לי פתח מילוט.

החיוך שמרוח לי על הפנים מאתמול... לא רוצה לרדת.
הגעתי הביתה אמש, חצי מסטולה.
באוטובוס חייכתי לעצמי ועצמתי עיניים לסירוגין.

קמתי הבוקר מחוייכת, שקטה.
מלאת מרץ להסתערות על הבית. לנקות.
חזרתי להרגל להציץ במראה, לבדוק את הסימנים שנשארו. (:

פתאום שמתי לב כמה אושר מעניקים לי הפרחים בגינה החדשה שלי.
כל עלה קטנטן ופרח צבעוני, ממלא אותי.

שבת שלום.

גם הימים הארוכים ביותר מסתיימים בסוף.
9 שבועות מלאים! מאז שראיתי את מאסטר.
השבועיים האחרונים, מאז נודע לי תאריך החזרה המדויק.
השבוע האחרון, מאז מאסטר עדכן שהוא חזר.
הימים האלו, השעות, הדקות, מאז סוכם היום שבו אגיע.
הדרך לטוב רצופה מכשולים..
כמו כדי להתגרות בקצוות עצבי החשופים, האוטובוס איחר,
הדרך הייתה פקוקה.
ואני?
רק רוצה לראות את מאסטר. מה כבר ביקשתי?
אוחחחחח.
התגעגעתי אפילו לריח של הבית.
כמה מחמאות קטפתי הערב.. (:
המאמץ היה שווה.
אני שומעת מהרבה אנשים, אבל זה שונה לגמרי כשזה בא ממאסטר.
כל השאר פחות מעניינים אותי.
ומאסטר היה מרוצה. איזו הרגשה נהדרת לדעת שאני מצליחה..
התקפלתי לתוך החיבוק הזה, המוכר, הבטוח, הממכר.
הסנפתי לי, הרחתי, ניסיתי לייצב ולהסדיר נשימה.
ומאסטר ליטף ולחש לי ש"הכל בסדר, וכמה טוב לשוב הביתה, למקום הבטוח שלי."
והגוף שלי רעד, הנשימות נעשו קצרות ומהירות, ומאסטר המשיך ללטף, מתחת לעור, חודר פנימה, עמוק.
כן, מותר וצריך להרפות.
מאסטר כאן, אפשר לשחרר. "שמרת בפנים יותר מידיי זמן".
סשן מדהים.
מאסטר יקר שלי, שאין צורך שאכביר מילים מולו כדי לבטא את התחושות שלי,
הבין לבד את הקושי שנוצר בי עקב המרחק והזמן שעבר,
קירב אותי אליו, לתוכו, לידו ומתחתיו, בחזרה.
הייתי צריכה אח"כ לעצום עיניים, להירגע, לייבש את הזיעה שנטפה ממני.
וישבתי שם על השטיח, ונעשה לי רגוע ומחייך מבפנים,
ודיברתי וסיפרתי ומאסטר שאל והדריך וכיוון....
יש הרבה להשלים..


מאסטר,אני שמחה כל כך, גאה ומאושרת שאני שלך.
שניתנה לי האפשרות.

"כמה טוב שבאת הביתה, כמה טוב לראות אותך שוב...
אך כמה שטוב אתה כאן,
כמה שטוב אתה כבר כאן.
כמה שזה טוב, טוב!!!"