בוחרת בטוב

נסעתי היום בדרך הזו שלא נסעתי בה כבר הרבהה זמן.
נוף מוכר ואהוב. מרגש משהו.
נסעתי למקום אחר בכלל, ובכל זאת, הגוף שלי התרגש..
דופק מהיר, בטן מתכווצת...
מחר הבטן תיכאב יותר.
רק שיעבור כבר היום, ומהררררר.

טיפה טפה אני חוזרת לעצמי...
היה לי יום ארוך,
הסוף שלו נמרח כמו מסטיק לעוס וחסר טעם.
משהו היום לא הסתדר לי לפי התוכניות או איך שרציתי,
מאוחר ממה שחשבתי עמדתי לחכות לאוטובוס/מונית/טרמפ
ונאדה.
הרגליים כאבו, הבטן הזכירה לי שהיא רעבה מאוווד.
התחלתי לרטון שם ביני לביני.
ואז, שמתי לב.
נזכרתי במה שאמר לי מאסטר על פורפורציות.
על דברים כאלו אני מתלוננת???
שאלו יהיו הבעיות שלי.
תודה וזה הכל.
לא שהיה קל יותר, אבל ההבנה הזו בהחלט מרגיעה.
כן, אני חוזרת לשים לב.

הציפיה..
קו הסיום..
השעות והימים האחרונים..
אוףףףףףףףףףף.
זה נראה כמו נצח.
לי בכל אופן.
ומאסטר אומר שאני צריכה ללמוד לקבל. להפסיק לרצות.
לוותר, כשמשהוא מחוץ להישג ידי, לוותר.

אבל אני רוצה חיבוק. אמיתי. ממשי.
======
שוב הצירוף הזה של "אני" ו"רוצה".
יש לי עוד מה ללמוד, אין ספק.

הולכת לישון עם תחושה כזו שבוערת מבפנים.

אני?
ביומיום שלי אני שומעת שוב ושוב אנשים שאומרים לי שאני יודעת להביע, שאני מתנסחת נהדר.
אז למה כשזה מגיע לחשיפה שלי מולי המילים מתבלבלות לי?
אני נאלמת, מתגמגמת.
לא מצליחה לנהל שיחה עמוקה עם עצמי.
גם כאן בבלוג, מרגיש לי תקוע.
האם זה עדיין חלק מהרגלים ישנים? מבריחה מהמראה הפנימית שלי?

לפעמים יושב לי בראש ובבטן ובכל מקום הרגשות ומחשבות,
וכשאני באה לתרגם אותם למילים, לשחרר,
אופס,
הכל בורח.
ואני מוצאת את עצמי כותבת/אומרת/חושבת רק חלק ממני או דברים לא לגמרי מדוייקים.
מטריד.

היו לי היום כמה דקות של חסד שהצלחתי לחשוב קצת בשקט, בהיגיון,
לא עם הרגש הזה שמערבב ומטלטל אותי כל כך.
נזכרתי בהבנה הזו, שאם הקדוש ברוך הוא מנסה אותי במשהו,
זאת אומרת שהוא סומך עלי שאעמוד בזה! לגמרי!
הוא יודע שיש בי את היכולות.
גם אם אני לפעמים נתקפת חולשה מול אותם קשיים.

איך מאסטר תמיד אומר לי?
הכל בסדר. הכל בסדר.
צריך רק לפתוח את העיניים ואת הלב, כדי להבחין בטוב, גם מבעד לקשיים וללחצים.
דברים מסתדרים בסופו של דבר, גם אם לאט לאט.
לא להיבהל. שקט. הכל בסדר.
מרכינה ראש, נושמת עמוק, מקשיבה לבפנים שלי, מנסה להתחבר לאי שם, למאסטר.

==========
אוחחחחחחחחח, כמה שאני מתגעגעת.

אתמול חלפו להם שבעה שבועות מלאים.
אוטוטו זה מסתיים.
השבח לאל.

משתדלת לצוף, לשמור את הראש מעל המים כדי שאוכל לנשום.
לא פשוט לי בכלל בשבועות האחרונים, מהרבה מאוד כיוונים.
אני עייפה.

מעוכה.
ככה אני מרגישה.
:(

הדבר הראשון שראיתי זה העיניים שלו.
שקועות עמוק.
סוחתוקקקקקק.
מה הוא עושה לעצמו??
איפה החתיך השרירי החסון שאני מכירה ואוהבת?
איפה?
לאן ולמה הוא מעלים את עצמו?

הדמעות באו לי בלי שליטה,
והוא חיבק אותי למרות שהיה נדמה לי שזה מעיק עליו שאני בוכה.
אבל אני אוהבת אותו, רוצה שיהיה לו טוב.
והוא בוחר לברוח לתוך הסם הזה שמי יודע מתי ידפוק לו את הקופסא לגמרי.
והוא חיבק אותי ואמר עזבי אני מסריח.
לא איכפת לי שהוא מסריח.
מצאתי את עצמי בוכה ואומרת לו שאני אוהבת אותו, שהלוואי והייתי מבורכת בחצי מהכשרונות שלו, והייתי מסודרת.

כשקצת נרגעתי וניגבתי את הדמעות, עלה לי בראש השיר שמועמד לאירויזיון.
ילד, חייבת להיות דרך אחרת, נוספת, כדי להגיע לשלום עם עצמך. אני בטוחה.
הלוואי ותמצא אותה.

עינייך

ביצוע: אחינועם ניני ומירה עוואד
מילים ולחן: אחינועם ניני, גיל דור ומירה עוואד

There must be another,
Must be another way
עינייך אחות, כל מה שליבי מבקש אומרות.
עברנו עד כה דרך ארוכה, דרך כה קשה יד ביד
והדמעות זולגות זורמות לשווא, כאב ללא שם
אנחנו מחכות רק ליום שיבוא אחרי,
There must be another way
There must be another way

عينيك بتقول (עינייך אומרות)
راح ييجي يوم وكل الخوف يزول (יבוא היום שבו כל הפחד ייעלם)
بعينيك اصرار (בעינייך נחישות)
انه عنا خيار (שקיימת האפשרות)
نكمل هالمسار (להמשיך את הדרך)
مهما طال (כמה שתיארך)
لانه ما في عنوان وحيد للاحزان (משום שאין כתובת אחת לצער)
بنادي للمدى, للسما العنيده (אני קוראת למרחבים, לשמיים העיקשים)
There must be another way
There must be another way
There must be another,
Must be another way

דרך ארוכה נעבור, דרך כה קשה יחד אל האור
عينيك بتقول (עינייך אומרות)
كل الخوف يزول (כל הפחד ייעלם)
And when I cry, I cry for both of us
My pain has no name
And when I cry, I cry to the merciless sky and say:
There must be another way

והדמעות זולגות, זורמות לשווא, כאב ללא שם.
אנחנו מחכות רק ליום שיבוא אחרי,
There must be another way
There must be another way
There must be another
Must be another way

=======
לא עומדת בלחץ.
קניתי עוד חפיסת סיגריות, למרות שבאופן רישמי אני בכלל לא מעשנת.

הגוף שלי משתולל.
הלחץ מכריע אותו. ואותי.
בשבוע שעבר היו לי לחצים מטורפים בחזה, כל תזוזה ונשימה כאבו לי.

אתמול בלילה, תקף אותי כאב ראש שכזה שלא נותן לי מנוח עד עכשיו,
למרות האקמולים שבלעתי והשתיה המרובה ששתיתי.
יצאתי מהעבודה מוקדם יותר, עם דמעות בעיניים מהכאב הזה.
קרסתי למיטה לשעתיים, ישנתי בלי לזוז.
עכשיו, כואב קצת פחות, אבל עדיין...

=====
תוך כדי כתיבת הפוסט הזה, אני נזכרת בהקשר אחר, את מאסטר מסביר לי על כאב,
לא על כאב בדסמ"י, אלא כאבים גופניים כאלו ואחרים (:
אם מצליחים לקבל אותם ולא להילחם בהם.. הכאב נעשה יותר נוח. קל יותר להתמודד איתו.

יש לי הזדמנות לבדוק את זה.

היום שניים וארבעים יום שהם שישה שבועות בעומר. אופס, ללא מאסטר..
מקווה שספירת העומר הפרטית שלי לא תימשך יותר מ"שבע שבתות תמימות".

זה נכון שאני מתמודדת כאן עם הדברים, שומרת על חזה פתוח ונשימה זורמת.
אבל אני מרגישה חולשה.
רואה את הויתור שלי לעצמי,
נכנעת לעייפות..

ואני פשוט רוצה כבר את מאסטר, את העיניים האלו שמביטות בי ומלטפות.
ומצד אחד נוסכות בי את ההבנה שאני יכולה, כמו גדולה, כל מה שאני רוצה!
ומצד שני, הן ננעצות בי וחודרות, לא מוותרות.