לפני 15 שנים. 1 במאי 2009 בשעה 13:22
שבוע מטורף נמצא מאחורי..
ועוד הרבה הרבה עבודה לפני.
אני זוכרת שאני יכולה, יש לי כח ויכולות.
כן כן.
אחרת, אקרוס לגמרי.
שבת,
זמן לשקט,
לצבירת כוחות מחודשים לשבוע נוסף.
שבת שלום.
בוחרת בטוב
"ראה נתתי לפניך..את החיים ואת הטוב ואת המוות ואת הרע... ובחרת בחיים.." (דברים,ל')לפני 15 שנים. 30 באפריל 2009 בשעה 22:21
ולוותר!!
לוותר, להפסיק לקמוץ את הארגופים מחשש שהכל יברח לי מבין האצבעות.
שקט.
פסק זמן
ביצוע: אריק איינשטיין
מילים: אריק איינשטיין
לחן: שם טוב לוי
לקחת פסק זמן ולא לחשוב
לשבת מול הים ולא לדאוג
לתת לראש לנוח מהפיצוצים
לתת ללב לנוח מהלחצים
אני יודע שזה לא הזמן
בעצם גם אני עוד לא מוכן
אבל הנשמה רוצה קצת מנוחה
לתפוס אויר בשביל לחזור לעבודה
אולי זה רק משבר קטן וזה חולף
אולי פשוט אני נהייתי קצת עייף
לקחת פסק זמן ולא לחשוב
לשבת מול הים ולא לדאוג
לתת לראש לנוח מהפיצוצים
לתת ללב לנוח מהלחצים
אולי זה רק משבר קטן וזה חולף
אולי פשוט אני נהייתי קצת עייף
לקחת פסק זמן ולא לחשוב
לשבת מול הים ולא לדאוג
לפני 15 שנים. 27 באפריל 2009 בשעה 22:54
ההרגשה הזו שאני חייבת..
יושבת צמודה ומרותקת למסך...
שמות-סיפורים-עולמות מלאים-
ודמעות.
הרבה דמעות וכאב..
תמיד הרגשתי שזו הדרך שלי להיות חלק,
להשתתף בכאב.
או שזו בכלל בריחה מהבאלגים שלי?
מוקדם יותר שאלה אותי חברה אם חסרות לי סיבות להיכנס לדיכאון.
האמנם?
לפני 15 שנים. 26 באפריל 2009 בשעה 20:44
מאסטר כתב לי ביום שישי: פורפורציות, זה כל הסיפור.
====
עוד לפני שמאסטר נסע הייתה לי תחושה שדווקא כשהוא לא יהיה כאן לידי, משהו ישתבש.
ומשהו השתבש, בגדול.
ענק עלי להחליט לבד.
מסובך.
אני נושמת עמוק, מנסה לראות את החיובי ולא להיבהל,
אבל לא נראה לי שאני מסוגלת לעשות את השינוי הזה,
אני לא רואה איך אני עומדת בזה.
לפני 15 שנים. 24 באפריל 2009 בשעה 11:22
זה מדהים!
בוקר שהתחיל טוב כל כך, נראה מבטיח לגמרי.
כל מה שתיכננתי התנהל על הצד הטוב ביותר.
בלי ויתורים לעצמי או עצלות,
קמתי, הספקתי המוןןןןן.
על הדרך, צעדתי גם את הצעידה היומית שלי במקום נעים, באויר הבוקר הנפלא,
עם ריחות וצבעים של פרחים ושמים. כייף אמיתי. טהור ונקי.
ואז,
שיחת טלפון אחת..
והאדמה תחתי רועדת.
הכל מתרסק לי ברגע.
עומדת ברחוב ובולעת פנימה את הדמעות, מעבירה יד לנגב מהר את אלו שכבר ברחו.
========
אני נושמת עמוק, מנסה לשחרר את הלחץ הנוראי בחזה,
את כאב הראש שתוקף אותי במלוא עוצמה.
יש בעיה. היא כמעט לגמרי באחריותי המלאה.
ולמרות שאני עושה כמיטב יכולתי, זה כנראה לא מספיק.
ההרגשה הזו מנקרת לי בפנים כבר דייי הרבה זמן.
אני לא יודעת לקרוא נכון את המפה.
הראש שלי מסתחרר מהמחשבות,
מהרעיונות המטורפים שעולים בי, בתקווה שזה אך ורק הדימיון שלי. לא מעבר.
גם כשאני מנסה לפשט את זה, לפרק לחלקים,
כל חלק וחלק בבעיה הזו נראה לי גדול ומסובך.
אני הולכת לישון קצת, ממילא אני לא מסוגלת לעשות שום דבר אחר.
לפני 15 שנים. 22 באפריל 2009 בשעה 20:18
לקח לי קצת זמן לקלוט שאני לא הוזה!
זה בא לי בהפתעה גמורה.
הפתעה מתוקה.
כמה אנרגיות הכניסה בי שיחת המסנג'ר הקצרה הזו שנקטעה לה באמצע.
שמחה לשמוע שהכל בסדר.
שמחה לשמוע שאתה בסדר.
שמחה לדעת שזה כבר לא בעוד הרבה זמן...
רוב הדרך מאחוריך,
כלומר רוב הזמן שעובר בציפייה שתחזור לשלום, גם הוא כבר מאחורינו.
קוראת את שכתבת לי, הופכת בראש את המילים לקולות.
ממש יכולה לשמוע אותך אומר לי, בקול הזה שאני כ"כ אוהבת:
"לאט בוחרת, תהיי סבלנית עם עצמך. "
כן, אני זוכרת ש.. "זה כל מה שנדרש ממך. לזכור לעשות הכי טוב ולשמור על עצמך במקום הכי טוב שאת יכולה".
ופועלת בהתאם. כמיטב יכולתי.
אוחחחחחחחחח,
בא לי לחבק את העולם עם ההרגשה הטובה הזו שאופפת אותי.
מאסטר,
אמנם אתה רחוק מאודדדדדדד,
אבל נמצא עמוק בתוכי. בכולי.
בכל רגע.
נושאת מכאן תפילה שתחזור בריא ושלם.
}{
לפני 15 שנים. 21 באפריל 2009 בשעה 20:13
אנחת סיפוק.
הזדמן לי לצעוד היום במקום נעים במיוחד,
אחרי שהשמש כבר שקעה לה והאויר נהיה קריר ונעים.
זה מרגיש טוב לחזור להליכה.
היה כייף.
לפני 15 שנים. 20 באפריל 2009 בשעה 19:40
שוב.
הוא הלך..
בלי שהספקתי לומר לו שלום או לחבק.
לא ראיתי אותו היום בכלל.
והוא הלך.
טוב לא ממש הלך. הוליכו אותו.
סעמקקק.
למה אני בוכה?
כי קשה לי לדמיין את הסיטואציה,
כי הכאב והקושי שלו חותכים אותי.
ואיפה מאסטר שיגיד לי שזה לא כל כך נורא שם כמו שנדמה לי?
ובכלל, "הוא" בוחר את הבחירות שלו והוא לגמרי מודע למחיר.
כשאני אומרת את זה לעצמי, זה נשמע פחות משכנע, משום מה.
לפני 15 שנים. 20 באפריל 2009 בשעה 17:53
שהם חודש..
חודש!!
לא יאומן.
למרות שכבר קרה שלא פגשתי את מאסטר חודש, אפילו חמישה שבועות..
אבל בלי לשמוע אותו בכלל???
- סשן לא פשוט בכלל הדבר הזה -
היום הזה לא התחיל טוב.
אחרי לילה שבו העירו אותי יותר מידיי פעמים, קמתי קצרה וחסרת סבלנות.
והחום הזה שנפל עלינו לא הוסיף לי בכלל.
למרות שזכרתי לעצור ולנשום עמוק, לא ממש הצלחתי להתחיל מחדש ברגע שאחריו.
היום הזה נגמר. והראש שלי כואב.
לפני 15 שנים. 18 באפריל 2009 בשעה 20:19
באופן מוחלט וסופי, גם החג הזה עבר.
עכשיו,
אפשר להיכנס בחזרה לשקט,
למסלול הבריא והבטוח,
כן, אני מכירה את הדרך ובהחלט חוזרת לצעוד בשביל הסלול.
הדיאטה שקצת נזנחה בחג..
ועוד דברים חשובים, מאוד חשובים!
כמו התיזכורת הזו שלא לרדת על עצמי!!
לנשום עמוק ולזכור לעשות כל פעם רק דבר אחד,להתמקד במה שאני שעושה.
לא להיבהל מהקשיים. הכל בסדר.
שבוע חדש בפתח,
הרבה תוכניות...
קיץ בריא לכולנו.
(: