לפני 15 שנים. 13 באפריל 2009 בשעה 21:21
ככל שהזמן חולף.. הגעגוע גובר.
גם הצורך.
היום שלושה שבועות בעומר..**
** בספירת העומר שלי.
=======
לא מפוקסת מספיק בשביל לכתוב,
אבל הבלאגן בפנים חוגג.
בוחרת בטוב
"ראה נתתי לפניך..את החיים ואת הטוב ואת המוות ואת הרע... ובחרת בחיים.." (דברים,ל')לפני 15 שנים. 12 באפריל 2009 בשעה 21:29
מצד אחד.. התגעגעתי בטירוף.
מצד שני.. השקט הפך נעים.
מצד שלישי.. היה אסור לו לעשות את מה שעשה,
מצד רביעי.. כשהוא הופיע ככה פתאום- אימצתי אותו לחיבוק ענקקקק.
הרגשות שמתערבבות להן לעיסה אחת מבולגנת ומסריחה.
אוחחחח, כמה שאני אוהבת אותו!
מקווה שהצלחתי להעביר לו את התחושה הזו בחיבוק, בדאגה.
והבטן,אוי, הבטן,
כאילו מה? המחזור לא יכל לחכות קצת??
===
אני מתלוננת??
לפני 15 שנים. 11 באפריל 2009 בשעה 22:57
הרבה אנשים,
המון אוכל. המוןןןןן.
ואני בכלל בדיאטה.. (:
קצת מנותקת מעצמי,
מהשקט שלי.
סיכום חלקי לאמצע הפסח.
חג שמייח.
לפני 15 שנים. 7 באפריל 2009 בשעה 21:52
עוד קצת..
תיכף יכנס החג, ושקט ונקיון יעטוף את הכל..
מקווה שאצליח לפתוח ולתת לו לחדור אלי פנימה.
עבר שבוע עמוס ומעייף..
עבודה-נקיונות-סידורים וריצות לחג..
בין לבין הגעגוע מתחיל לצבוט..
כן, בספירת העומר הפרטית שלי חלפו כבר שבועיים..
וחסר לי, כ"כ חסר לי הקול המאזן של מאסטר בים הסערות הפרטיות שלי..
======
תוך כדי כתיבת הפוסט הזה סומסתי...
כייף לשמוע ולקבל אות חיים!!
לפני 15 שנים. 2 באפריל 2009 בשעה 19:53
מבולגן לי בפנים.
דברים שצצים להם פתאום ודורשים מענה ויחס..
ואולי בכלל היה עדיף להתעלם?
אבל כמו שמאסטר תמיד אומר, בלי להתלבט הרבה!
לחשוב, לבדוק עם עצמי ולהחליט. ומה שהוחלט, זה מה שהכי טוב.
מזכירה לעצמי שאני תמיד עושה כמיטב יכולתי.
כן כן, בכל רגע נתון! כמיטב יכולתי!!
והכל בסדר, פשוט בסדר.
עוצמת עיניים, מנסה להתחבר לשקט מבפנים.
=============
בראש מזדמזם לו שיר שלא ממש מביע שקט, אבל הוא בהחלט מבטא את ההרגשות של השבוע הזה,שוב, הרגש והשכל שלא הולכים יד ביד, מתערבבים ומנסים להכריע אחד את השני.
חלק ממך
ביצוע: שירי מימון
מילים: שירי מימון, דור דניאל ומיכל בכר
לחן: דור דניאל
שוב מתכסה בשתיקתך
מאבדת את עצמי
בין המילים נותרה דממה
הדמעות בוכות איתי
אל הסדקים הראשונים
שנחרטו בי עם השנים
ובתוכי אדע שכבר לא נשאר לי דבר
חלק ממך
הלב שלי נקרע כשאתה שם
תמיד אתה חוזר ונעלם
מה עוד נשאר לי?
רק חלק ממך
ובלילות הלבנים
האם דמיינת את פני?
כמה בכיתי שתחזור
כמה רציתי ,כואב לזכור
כבר עייפה רק מכמעט
אז אשמור לי מעט
חלק ממך...
גם אם נשברתי היום
תדע שלא אהיה שלך מחר
יש בי עוד כח ללכת
אבל יודעת שיישאר חלק ממך,
הלב שלי נקרע כשאתה שם...
לפני 15 שנים. 30 במרץ 2009 בשעה 14:23
ילד יקר,
חיכינו הרבה ליום הזה,
לרגע הזה, להתחלה החדשה הזו,
הלא פשוטה בכלל.
לא פשוטה בעבורך, גם לא בעבורינו.
אמרתי לך לא מזמן שזה אתגר עצום, שלא מתאים לפחדנים,
מי שמוכן ללכת על זה הוא אמיץ,
אבל אתה הרי לא מפחד מאתגרים.
ומאסטר שלי אמר לי אח"כ שזו הייתה אמירה מצויינת.
ובכל זאת, למרות הידיעה וההבנה שזה ה-מקום בשבילך,
לו רק תשכיל ותרצה לקבל ולעמול..
לרגש יש שפה אחרת.
הגעגוע כבר מנקר, ואתה רק הלכת.
אוהבת אותך,
גם כשאתה מחזיר בסטירות.
אוהבת אותך, פשוט אוהבת. בדיוק כמו שאתה.
לפני 15 שנים. 30 במרץ 2009 בשעה 5:22
"היום שבעה ימים שהם שבוע אחד בעומר"...
כן, בספירת העומר הפרטית שלי חלף לו שבוע.
לפני 15 שנים. 27 במרץ 2009 בשעה 6:29
מדהים אותי כל פעם מחדש, איך הכעס מטפס אצלי תוך שניות
רגע רגוע. רגע אחריו אני רותחת!.
מאסטר תמיד אומר לי שכשאני כועסת זה סימן שאני נמצאת במקום שאני לא רוצה להיות בו.
כן, אני לא אוהבת את המקום הזה שדברים מתנהלים בו בצורה שלי אין שליטה עליהם.
נשבר הזין!
אני משננת לעצמי את הרצון הזה לדעת לקבל בשלווה את הדברים שאין ביכולתי לשנות.
ואין, אין ביכולתי, כי במקרה הזה אני רק צופה מהצד,
ובכל זאת מעורבת ריגשית חזקקקקק כל כך.
שומעת את הקול של מאסטר שלוחש לי שזה לא שלי, זה שלהם.שלהם!
ובכל זאת, יש כאן דמעות.
=======
עכשיו, כשאני "שופכת" כאן,
ותו"כ מנגבת את הדמעות,
אני מבינה את ההוראה תיכתבי בלוג.
זה מקל, מרוקן,
וזה עוזר עכשיו כשמאסטר לא כאן.
"חכם הרואה את הנולד..."
לפני 15 שנים. 26 במרץ 2009 בשעה 6:38
בסה"כ עבר שבוע מאז ראיתי את מאסטר.
האמנם?
רק שבוע??
הסימנים בזרוע כבר נמוגים...
=========
ראש חודש ניסן.
אפילו השמש זורחת לכבודו.
בחוץ ממתינים בסבלנות כל העצים הפורחים,
שיבואו ויברכו עליהם את "ברכת האילנות".
ברכת האילנות היא ברכה בהלכה היהודית שמברכים אחת בשנה בחודש ניסן על אילנות מאכל שמלבלבים ומוציאים פרחים:
"ברוך אתה ה', אלקינו מלך העולם, שלא חיסר בעולמו דבר, וברא בו בריות טובות ואילנות טובות ונאות , כדי להנות בהן בני אדם".
כל שנה מחדש אני מתמלאת בציפיה להזדמנות לברך את הברכה הזו,
היא מצליחה להביא אותי להתרגשות אמיתית.
לפני 15 שנים. 24 במרץ 2009 בשעה 20:28
באחת השיחות האחרונות לפני שנסע, העלה מאסטר,שוב, את ענין הקבוצה ההיא,
שהייתי במפגש אחד שלה, ראשוני.
היום, אחרי יותר מ3 חו' התקשרה צ.
אם תתגבש לה קבוצה, אני יודעת בדיוק מה אני אמורה לעשות.
להצטרף.
על אף ההיסוסים, החששות.
פחות משבוע חלף מאז מאסטר הסביר לי שהקבוצה הזו יכולה להועיל לי.
לקדם אותי באופן מעשי בלשחרר, בלחדור את החומה.
מחכה לעוד טלפון שלה.
נראה מה יצא מזה.