בוחרת בטוב

אמרו סופה.
אז אמרו!
כל האתמול חיכיתי לגשם,
היה אפור,
מעונן,
קצת קריר.
לקראת הערב הוא הפתיע.
גשם. הרבה גשם.
שוב האויר נקי וצלול.
נושמת מלוא הריאות.
שיהיה, גם לימים שאוטוטו באים,
חום ולחות ואבק...

פסח בפתח,
עוד כשבועיים וחצי.
מיד במוצאי החג, מתחילים לספור את ספירת העומר.
"ו?ס?פ?ר?ת??ם ל?כ?ם מ?מ??ח?ר?ת ה?ש???ב??ת... ש??ב?ע ש??ב??תו?ת ת??מ?ימ?ת ת??ה?י?ינ?ה.
ע?ד מ?מ??ח?ר?ת ה?ש???ב??ת ה?ש???ב?יע?ת ת??ס?פ??רו? ח?מ?ש???ים יו?ם..." ויקרא כ"ג, טו-טז.

אצלי ספירת העומר הקדימה קצת השנה...
היא מתחילה היום..
היא כנראה גם תהיה ארוכה יותר מחמישים יום.

אבל אני כאן, לא נבהלת מהאתגר.
קמתי בבוקר עם תיזכורת שהיקום כולו עומד מוכן להעניק לי מטובו, רק לשים לב,
להיפתח, לתת לדברים לחדור.

הבטן קצת כואבת.

ההרגשה מוזרה .

יהיה בסדר.

אני אעשה כמיטב יכולתי.

* הגוף שלי כאן, אבל הראש נמצא הרחק...
ואני בכלל התכוונתי ל 12 שעות.

עכשיו אני מבינה הרבה יותר לעומק את האמירה : "ליבי במזרח ואני בסוף מערב".


יש לי המון בפנים, הרוב נאמר לך באופן אישי, חלק יאמר עוד מעט, בטלפון..
מכאן אני נושאת תפילה, בדיוק כמו זו שהשארתי אצלך:
"כי מלאכיו יצוה לך
לשמורך בכל דרכיך
ה' ישמור צאתך ובואך מעתה ועד עולם."

האסימון נפל. סופסופ!

כן, היה כאן חוסר שקט אתמול,
ולכאב הראש שליווה אותי במשך היום הצטרפה לאות וכבדות.
הגוף שלי זעק לשינה ולשקט.
מאסטר הזכיר לי שלא לברוח לזרועות השינה.

הרבה עבודה לפני.
ואני?
קצת מתבלבלת קצת נבהלת.

מאסטר אמר שחסר לי ידע עולם.
נכון, שנים שהייתי תקועה בפינות חשוכות והשקעתי כל מאמץ וחשיבה בלשרוד
ולשדר עסקים כרגיל.
כבר שנים שאני לא קוראת חומר עייוני, המחשבות בורחות, הרריכוז ממני והלאה.

בשיחה אתמול כשמאסטר אמר את זה, בפשטות,
ברגע הראשון השתבללתי,
הנה, עוד אישור, עם חותמת לכל מה שאני חושבת על עצמי
לא יודעת/לא מבינה/לא מוכשרת/מבוזבזת.

אחרי נשימה עמוקהההה,
אני זוכרת שאני לא במבחן,
ואין סיבה להרגשת הבושה הזו שמלווה אותי..
אני הכי נפלאה שיש! "מלכת העולם" (:

יש גם הדרכה והסבר ברורים,
להתחיל להרחיב את מעגל ההתעניינות והידע,
לצאת מהבועה.
לקרוא/לשוחח/להכיר/להתעניין.

לזכור שאני רוצה להסיר מעלי את החומה העוטפת, את השריון.
<והנה תיזכורת לי, לקרוא שם את הבלוג, שוב.>

יש לי מי שמכוון, מדריך, עוטף, נוזף, אם צריך.
וכל כך מבין.
וטוב לי ונעים לי ככה.

שבת שלום.
של שקט.
שקט של שלווה ונינוחות.
של קבלה ואהבה עצמית.
}{

התחלתי לרענן ולאוורר את הבית, לכבוד פסח, כמובן.

השלב הראשוני: מיון ניירת.
בין הניירות ודברי הדואר שלי, מצאתי איזה מכתב מזמן אחר, לפני חמש שנים,
כשהחיים שלי היו במקום אחר לחלוטין, ובכל זאת יש בו משהו יפה ורלוונטי גם לעכשיו.
יש בו ציטוט של רבי נחמן מברסלב, שבא לי להעתיק לכאן:

"אל תחזור על שגיאותיהם של
אלו הדבקים בהרגליהם,
מתוך מחשבה שאין ביכולתם להשתנות.
אם אתה חפץ בהשתנות באמת ובתמים,
והנך מוכן להשקיע את כל המאמצים הנדרשים,
תוכל להתגבר ולשנות כל הרגל".

אספתי לי צידה לזמן הקרוב..
כל מבט, כל פריט וחפץ שנתקלו בו העיניים שלי..
נושמת לי פנימה את ההתנהלות היומיומית, הרגילה והפשוטה.

יש גם הוראות ברורות,
הדיאטה שלי?
בטח שתישמר, הרי ה"לביבה" חייבת לרדת.

צריכה לזכור לעשות כל פעם רק דבר אחד.
מתוך שימת לב, מתוך מודעות.
אם צריך, גם להאט את עצמי תוך כדי,
לשים לב לפרטים הקטנים.
כמה טעם ויופי יש בהם, כשמתבוננים.

את הדברים שלי לעשות מתוך בחירה.
כל פעם מחדש, כל רגע. לבחור.
לא בחירות של ברירת מחדל!
לשים לב, לשקול, להניח בצד את הרצון ולתת מקום לשכל הישר.

אני מוצפת!
נותנת לעצמי לשקוע עם ההרגשה הזו.
חורטת בראש את הדרך ללמטה. איך לרדת, להיכנע, לזכור שיש מישהו מעלי.
מאוד קל משם, מלמטה, להתחבר למאסטר, למרות המרחק.

=======

גם קודם לא חשבתי שזה פשוט ומובן מאליו שיהיה לך זמן.
כשראיתי את ההתנהלות הצפופה, מקרוב,
הבנתי הרבה יותר לעומק,
עם הערכה כפולה,
את המאמץ וההשקעה לפנות זמן גם בשבילי.

מרכינה ראש ומודה,
לך מאסטר,
ול"ריבונו", כמו שאתה אוהב לכנות אותו, שהוביל אותי אליך.
}{

יש לי קוצים בתחת!

(-:

אין ספק,
זה הולך להיות הסשן של החיים שלי!
סשן מתמשך וארוךךך, אוהו כמה ארוך.
אבל ברור שאני אעמוד בו, כמו גדולה.
אני כאן, לאהוב את עצמי, לזכור שהכל בסדר,
שגם אם מישהו מרגיש לא טוב, זו רק הרגשה, לא להתנגד לה, להיות מודעת לתהליך, לקבל.

זו הזדמנות מצויינת לשנן את כל מה שרכשתי בשנה הזו.

אני לא רוצה לאכזב,
בראש ובראשונה את עצמי,
לא רוצה לאכזב גם את מאסטר.

דיפדוף מהיר בלוח השנה הביא אותי לכאב בטן נוראי.

נכון, גם המחזור שלי כאן,
אבל הלחץ בבטן הוא ממשהו אחר לגמרי.

לא לחיות את החיים על טייס אוטומטי.
זו ה-מטרה.
לא לתת לדברים לעבור ליד.
לשים לב, להקשיב,
לבחור איך אני רוצה לחיות,
לבחור את הצבעים שבהם יהיה צבוע העולם שלי.

זו לא משימה פשוטה.
זו עבודה מתמשכת.
מידי פעם אני צריכה תיזכורת.
זה קורה בד"כ כשאני סוטה מהשביל הסלול,
מהמתווה הברור של הדרך.

כשאני זוכרת לשים לב לפרטים, היום שלי נראה אחרת.
טוב יותר, מרגש יותר, צבעוני יותר.

מתחיל לו שבוע חדש,
עם תיזכורת לחשיבות של שימת לב לפרטים הקטנים.
אני ממש אבל ממש לא רוצה להעביר את החיים שלי בטייס אוטומטי.
אני מתכוונת להנות מהזמן שקצוב לי כאן.