בוחרת בטוב

אחרי השיחה אתמול בלילה,
שהייתי זקוקה לה ממש כמו אויר לנשימה,
הצלחתי להרגיע, לזכור שהכללל בסדר. כן כן, הכל בסדר!
ולישון. בשקט.
היו רגעים בשיחה הזו שלא חשבתי שזה יהיה אפשרי,
בכיתי, יללתי, צעקתי שאני לא יכולה,
אבל הדבר המדהים הוא שמאסטר הרגיש ושמע את קריאת ה"הצילו" שלי עוד קודם.
כן, זה מרגש ומדהים אותי מחדש כל פעם.
עם הקול של מאסטר, עם ההכוונה וההדרכה המדוייקת איך לשחרר,
ועם הידיעה שהכל בסדר,
לאט לאט נרגעתי. ישנתי כמו תינוקת. כלום כבר לא הציק לי או הטריד אותי.
וקמתי הבוקר שקטה ומחוייכת.
הצלחתי לראות בדרך את פריחת ההדרים שמתחילה, ועוד עץ שאין לי מושג מה שמו,
אבל יש לו פריחה סגולה יפיפיה.

אני לומדת לאט לאט להיכנס לשקט שלי.
להתחבר לכוח של מאסטר, גם בעצמי.
דרך כל הדברים שלמדתי.
לרדת לרצפה אם צריך, להרכין ראש, להיכנע, לחוש את מאסטר גם ממרחק.
זה חשוב לי והכרחי.
מאוד הכרחי.
(:


* כליל החורש, זה העץ המדהים שראיתי.
הנה, למדתי עוד משהו חדש.
תודה מאסטר.

חוסר שקט.

אני מרגישה את זה.
למרות שהיה לי יום טוב, חוץ מהנישנושים. הפורים הוציא אותי מאיזון, או שזה בכלל סתם תירוץ עלוב.
ככה זה כשאני מאוננת ולא גומרת.
בעעע.

לא השתכרתי.
למרות שקיבלתי אישור.
סתם פחדנית אני.

קצת וודקה לא נחשב.
רציתי להשתכר עד אובדן שליטה.
רציתי, ועדיין רוצה. אבל לא הרגיש לי בטוח שם, אז לא.
סעמק.

=============
ההתלבטויות נחסכו ממני כבר אתמול בלילה.
מאסטר אמר שאני יודעת את התשובה, כשאני בעצם נקרעתי בין הרצון
לבין ההבנה שזה לא בא ממקום חיובי ובריא.

אני יודעת, הדרך הזו של לדחות החלטות לרגע האחרון, להמשיך להתלבט, להתפתל, להתענות עם הספק, כן או לא, בעצם הכי נוח זה "אולי",
הדרך הזו, היא הדרך שבה הורגלתי לחיות, לקבל החלטות, כלומר לזרום עם מה שבא, איך שיצא כבר..,
וזו לא הדרך הנכונה לחיות. כן, אני יודעת.
כמה קשה לשרש הרגלים רעים!
יותר קל להתפתל. לברוח.
אז מאסטר החליט שאטיל מטבע.
האמת? מרגיש לי מוזר, כי זה לא בא ממקום של החלטה ושיקולים, זה משהו אקראי לגמרי.
ובכל זאת, זה סיים את ההתלבטות באחת. פשוט לא!
ולמרות הכל, לא היה קל לוותר, ההרגשה הזו שאולי אולי הפסדתי משהו.

נו, פלא שהיה מתאים לי עכשיו לדפוק ת'ראש??
למה, למה אין כאן בירה או משהו??
קיבינימט!

פורים כאן,
ימים עמוסים שכאלו.. תחפושות.. משלוחי מנות.. מגילה... וכו'..

בתוך כל אלו הייתה לי ההזדמנות הערב לשים לב, לפעול מתוך מחשבה, מתוך בחירה.
כן, זה נהדר ליישם בזמן אמת, את הידע הרב שאני צוברת.

היה רגע של מאבק פנימי, נשמתי עמוק, הזכרתי לעצמי, ונרגעתי.
זה מרגיש נהדר, השליטה העצמית הזו ותחושת הרגיעה הפנימית.

לא מזמן אמר לי מאסטר, תהני מהכח שלך! מיכולת האיפוק שלך.
היום אני מבינה את האמירה הזו קצת יותר לעומק.


=================

לגבי מחר?
אני עדיין בהתלבטות,
מאסטר אמר שנראה לו שזה לא טוב בשבילי, אבל שאעשה מה שאני רוצה בענין.
אוףףףףף. קשה לי להחליט.
יש המון לכאן ולכאן ולי קשה לבחור.
אם כי קול קטן בפנים לוחש לי שהאמירה של מאסטר מכוונת ל"לא".
נראה כבר מחר.
אבל שונאתתתת את עצמי מתלבטת כל כך.

באופן מוזר הצלחתי לצאת מעצמי קצת, לעמוד בצד,
לראות את הדברים כאילו זו חויה ראשונית ולא מוכרת,
גם את האנשים שסביבי, הזכרתי לעצמי שלא לשפוט על חשבון היכרותנו ארוכת השנים.
לנסות לשמוע ולעכל אותם כאילו הם אנשים זרים.

היה מוזר.

יש לי הוכחה לזה שהצלחתי, ולו במעט.
האנדרלמוסיה שהתחוללה שם ממש קודם,
עברה לידי.
לא בתוכי.

זו הזדמנות בשבילי לשנן שיעור חשוב:
באחת הנפילות שלי, מאסטר הדגיש וחזר והדגיש והזכיר לי את הזכות והיכולת לצאת ממעגל החשיכה הזה.

* המדרגה הראשונה - הידיעה שמותר לי ואני יכולה לעזוב את עדר הטובעים.
* המדרגה השניה - הידיעה שהטוב שלי לא בא על חשבון אף אחד אחר.
* המדרגה השלישית - מתוך הידיעה הזו לקבל החלטה שלמה ומלאה לחוות את החיים שלי באושר!


מחכה לי שבוע עמוססססס,
פורים והרבה מסביב.
נושמת לי את תחושת השבת הזו גם לרגעים האלו שדברים לא סגורים עדיין, לא להיבהל מהם.

יש לי משימה לשבת הזו.
בעצם שתיים.

אני הולכת להיות שם, במקום המוכר כ"כ כמו תיירת.
לראות מבחוץ מהצד.

וכן, להתמקד בטוב שמסביבי.


מחייכת.
תודה מאסטר.

שבת שלום כולם.
}{

לקבל.
כמה פשוטה ורכה נשמעת המילה הזו.
לקבל, בלי להתנגד,בשקט, באהבה עצמית.

אני עושה סשן עצמי של לקבל את המציאות,
לקבל את מה שאין אפשרות לשנות כרגע ללא אכזבה.
למצוץ את החיובי שיש בכל דבר.

איך אומר מאסטר?
לזכור שהבחירה של איך לראות את העולם ובאיזה צבע לצבוע אותו,
נמצאת בידיים שלנו.

מנסה להעביר את זה מהראש לשלב הביצוע.
אז למה, קיבינימט, המחשבה על זה שהייתי רוצה לעשות משהו אחר במקום ל..
מטריפה אותי? למה?????

לא יודעת מה עובר עלי.

הבלאגן הזה הוא רק בגלל שהעיניינים שלי לימים הקרובים לא סגורים עדיין לגמרי?

או שאלו גם המילים ששמעתי אתמול, לא בפעם הראשונה, אבל מציקים לי
ממש כמו אז?

לא יודעת.

ויש לי מזה בעעעעעע אחד ענק.

הבית מפוזר ולא נקי, ואין בי טיפת חשק לנקות ולסדר.
לא בישלתי למחר.

משהו מנקר בי בפנים.
סעמקקקק.

איזה יום!

אחרי לילה מדהים, מעורבב ומתובל במגוון של תחושות והרגשות.

היום הזה נגמר? לא יאומן!

פייי, כמה שאני עייפה.

אחרי לילה של חיבוק אמיתי,
של אהבה לילדה הקטנה והמבוהלת ההיא,
שנמצאת כאן כל הזמן,
יושבת בשקט,
ומגיחה מידיי פעם כשמשהו סוער,
משתוקקת למי שיגיד שהכל בסדר..
חיבקתי לי אותי בלילה, ליטפתי, נשמתי עמוק את הפחדים שלה,
הבטחתי להיות, לאהוב, לשמור, תמיד, כל הזמן.

הבוקר שאחרי?
בהיר בהרבה.