בוחרת בטוב

גם הימים הארוכים ביותר מסתיימים בסוף.
9 שבועות מלאים! מאז שראיתי את מאסטר.
השבועיים האחרונים, מאז נודע לי תאריך החזרה המדויק.
השבוע האחרון, מאז מאסטר עדכן שהוא חזר.
הימים האלו, השעות, הדקות, מאז סוכם היום שבו אגיע.
הדרך לטוב רצופה מכשולים..
כמו כדי להתגרות בקצוות עצבי החשופים, האוטובוס איחר,
הדרך הייתה פקוקה.
ואני?
רק רוצה לראות את מאסטר. מה כבר ביקשתי?
אוחחחחח.
התגעגעתי אפילו לריח של הבית.
כמה מחמאות קטפתי הערב.. (:
המאמץ היה שווה.
אני שומעת מהרבה אנשים, אבל זה שונה לגמרי כשזה בא ממאסטר.
כל השאר פחות מעניינים אותי.
ומאסטר היה מרוצה. איזו הרגשה נהדרת לדעת שאני מצליחה..
התקפלתי לתוך החיבוק הזה, המוכר, הבטוח, הממכר.
הסנפתי לי, הרחתי, ניסיתי לייצב ולהסדיר נשימה.
ומאסטר ליטף ולחש לי ש"הכל בסדר, וכמה טוב לשוב הביתה, למקום הבטוח שלי."
והגוף שלי רעד, הנשימות נעשו קצרות ומהירות, ומאסטר המשיך ללטף, מתחת לעור, חודר פנימה, עמוק.
כן, מותר וצריך להרפות.
מאסטר כאן, אפשר לשחרר. "שמרת בפנים יותר מידיי זמן".
סשן מדהים.
מאסטר יקר שלי, שאין צורך שאכביר מילים מולו כדי לבטא את התחושות שלי,
הבין לבד את הקושי שנוצר בי עקב המרחק והזמן שעבר,
קירב אותי אליו, לתוכו, לידו ומתחתיו, בחזרה.
הייתי צריכה אח"כ לעצום עיניים, להירגע, לייבש את הזיעה שנטפה ממני.
וישבתי שם על השטיח, ונעשה לי רגוע ומחייך מבפנים,
ודיברתי וסיפרתי ומאסטר שאל והדריך וכיוון....
יש הרבה להשלים..


מאסטר,אני שמחה כל כך, גאה ומאושרת שאני שלך.
שניתנה לי האפשרות.

"כמה טוב שבאת הביתה, כמה טוב לראות אותך שוב...
אך כמה שטוב אתה כאן,
כמה שטוב אתה כבר כאן.
כמה שזה טוב, טוב!!!"