בוחרת בטוב

בכל פעם מחדש לוקח לי זמן לעשות את ההפרדה מהדברים שעלו אצל מאסטר,
אלו שסוחטים אותי ריגשית ופיזית, שמביאים את הבחילה וכאב הראש.
וגם את הדמעות. אלו שבאות לי בקושי רב, מפחדות לעבור את מחסום העיניים ולזלוג ממני החוצה.
הלוואי והבחילה הזו הייתה יוצאת ממני, אם הייתי מצליחה להקיא באמת, אולי חלק מהגועל היה יוצא ממני גם ועוזב, מניח לי לנפשי.

אתמול, אני מדברת ומדברת, כאילו מספרת על מישהי אחרת, לא אני באמת.
בשקט, ברור, יבש. עד שזה מחניק מעט והדמעות מציפות.
אבל שוב נתקעות שם.
מזל שמאסטר יודע לחלץ אותן ממני. גם אם זה "עלה" לי בכמה סימנים טובים של שוט
על התחת. (:
בעבר, גם הצלפות לא היו מחלצות ממני דמעות, רק אנחות וגניחות.

עכשיו, כמעט 12 שעות אחרי..
מתקשרת לאן שהוא, צריכה לנהל איזו שיחה.
והבחילה עולה שוב, כאב הראש חוזר להציק טיפה.
ואני לוחשת לעצמי שהכל בסדר.
לומדת לעשות את ההפרדה,
להמשיך לחיות את ההווה שלי בצורה הכי טובה שאפשר. מגיע לי.
אחרי שבמשך שנים רבות "זיינו את האמאמא שלי", כמו שמאסטר מגדיר את זה.
אני לא רוצה להיות זו שהיידים שלה מסריחות מחרא שמישהו אחר חירבן.