|
|
|
היה אפור היום, מעונן.
רוחות שמערבלות את האויר, סוחבות איתם שקיות או שאריות זבל שאנשים זרקו ברחוב.
ובכל זאת, היה חמים משהו.
אצלי, בניגוד גמור--- האבק שוקע.
הראיה חוזרת ומתבהרת.
עכשיו יכול לבוא הגשם.
היתכן?
יש מצב שהטלטלה הייתה כזו עוצמתית?
הלחץ היה כ"כ חזק?
כן, אני יודעת שהייתי משותקת. חיה את הרגע, עושה את כל מה שמוטל עלי, אפילו מצליחה לחייך. אבל האימרה הזו ש"ליבי במזרח ואני בסוף מערב", התאימה כל כך.
מרגישה שלאט לאט מרפה שוב.. מתאפסת. חוזרת לעצמי.
אז החום הזה שנדמה לי שעולה, החולשה הפיזית, הם מחילופי העונות או מהלחץ הזה שמשתחרר?
כבר כמה ימים שאני לא כותבת.
לא הייתי מסוגלת. משהו בי קפא. חיכה לתוצאות, לגזר הדין.
להגיד שעכשיו הגוש השתחרר לגמרי?
לא ממש.
איכזבתי. פישלתי בגדול!
חוסר שימת לב, טעות מהותית כל כך.
וכמעט שאכלתי אותה בענק.
אמרתי לך הרגע, בטלפון, שלא מסוגלת עכשיו להגיד יותר מ"תודה, מאסטר".
אני כותבת ורועדת, עטופה בשמיכה. אבל יש רעד שכנראה גם חימום לא יכול להרגיע.
ההחלטה שלך היא עוד תיזכורת, לזה שמצאתי אוצר אמיתי.
שיש כאן דבר שאני רוצה לשמר, יש לי עוד מה ללמוד ממך, מה להחכים.
כרגע מתחילה לתרגל את ההוראה של להיות ישרה וישירה ברורה וקצרה.
בשלב ראשון מול עצמי.
עוברים עוד משוכה בדרך לאני שלי. לעומק הפנימי. למציאות.
(הסרטים הוחזרו לבלוקבסטר)
לא, הוא לא הבטיח שיהיה קל. והוא עומד בדיבור שלו.
ואני, כ"כ אוהבת שהוא לא מוותר לי,לא מתפשר, עיקבי, מכוון בהחלטיות קדימה.
לוקחת אחריות על החיים שלי.
ומה שאי אפשר לבד-אני דוחפת חזרה לקופסא ההיא.
כשיגיע הזמן המתאים, הרגע הנכון, נפתח אותה שוב. לא לבד!
תודה מאסטר.
**** מדהים כמה הנשימה יכולה להשתנות בטווח של 12 שעות.
קמתי בבוקר עם מועקה בחזה. ושיחה אחת, לא פשוטה או מפנקת
גרמה לי להרפות. פשוט להיות. אני.
משהו תקוע.
קצת כואב, קצת מציק.
חסרת מנוחה.
גם המילים תקועות איפשהו בפנים,לא מצליחות לצאת, להקל על הבאלגן הפנימי.
הרגשה מחורבנת.
זה נמשך כבר שעות. בא והולך. חשבתי שנשמתי עמוק, שהצלחתי לשחרר.
מסתבר שלא. ואין לי אפילו מילים כדי להשתחרר.
גם אם היו, אין למי להשמיע.
כל שיחה מוגדרת כ"ברברת", ומיד הכל מתכוץ בפנים. וכל מה שעמד על קצה הלשון קופא, נעלם ונאלם.
נושמת עמוק.
נשימה ארוכה. מתחתית הבטן. נושפת לאט החוצה.לאט.
ועוד אחת.
לא להתבאס. לקבל. ל-ק-ב-ל !
אחרי יום עמוס ומורכב במיוחד, עם הרבה רגשות...
מה שתופס אותי עכשיו זה שכמו שהדברים נראים כרגע,
לא אוכל לראות את מאסטר.
מבאס? זו מילה קטנה.
אבל זה מה יש. צריכה לרענן את השיעור ההוא שקיבלתי על אכזבות מדברים שלא
מסתדרים לי כמו שאני רוצה.
מצד שני, אם בזה הראש שלי עסוק עכשיו, מה זה אומר על היום שעברתי?
בסופ"ש הקודם לא חשבתי שכך יראה השבוע שלי.
הנה, נגמר לו עוד שבוע. שבוע שעברתי בו סשן מנטאלי שלא חשבתי שאקבל.
ככה, בא בהפתעה.
לא, זה לגמרי לא היה פשוט.
<אני כותבת בלש' עבר. מתוך תקווה שלפחות חלק מהדברים יהיו פשוטים יותר בשבוע הבא.>
למרות הקושי, אני עומדת יציבה, בטוחה ביכולת שלי. מחייכת.
זוכרת שהעולם יפה, שהיקום רוצה להעניק לי מטובו.
רק להיות פתוחה לקבל.
שבת שלום.
כל מה שרציתי היום היה לישון. לישון, ולישון הרבה.
נכון, זו גם עייפות, אתמול נכנסתי למיטה מאוחר.
אבל בפנים אני יודעת שזו בריחה. ליתר דיוק, רצון לברוח. להיעלם, לישון עד שהדברים יסתדרו. מעצמם.
כן, זה מה "שהחיים שלי זימנו לי". צריכה לזכור להודות גם על זה.
מישהו למעלה סומך עלי. חושב שאני יכולה. יש לי כוחות.
כן אני מסוגלת. לומדת לאהוב. את עצמי ואת מי שכ"כ זקוק לזה ממני.
בא לי חיבוק של מאסטר. להתחפר ולהתכרבל שם. ולהירגע.
אז זהו, אפשר לנעול את היום. כמעט.
מה שהיה, היה טוב. לגמרי.
למרות המרחק (הזמני. חייבת להזכיר לעצמי), הייתי שקטה ומאופסת.
עכשיו, עם בא הלילה, עם השעון שדוהר לעבר שעת האפס,
משהו מדגדג לי בפנים. חסר, מתגעגע.
שיהיה לילה רגוע, שקט, זמן לאהבה עצמית במיטה.
לילה טוב גם לך מאסטר, באשר הינך.
}{
עבר עלי לילה ששינה לא הייתה הצד החזק שלו,
ובכל זאת, קמתי מלאת מרץ, עם תוכניות מסודרות ליום הקרוב.
כן, עיבדתי בראש את האחריות שיש לי, את הרצון לבחור לזכור שאני בכל מצב עושה את הטוב ביותר.
רק לתת דגשים על סדר עדיפויות!
בוקר טוב לנו, ושבוע פורה.
(:
