בוחרת בטוב

"את באמת רוצה להיות הכלי שלי? שאנצל אותך?"
שאלת.

רוצה?? משתוקקת.
חיכיתי הרבה זמן להיות שם, להרגיש שם, פשוט להיות.
לעצום עיניים, להפסיק להשתדל, לספוג אותך לתוכי, ולהתרגש, עד דמעות,
שאני, כן אני! הכלי שלך מאסטר.

"זונה קטנה. זונה סוג ב'"
איך את מרגישה עם האמירה הזו שלי כלפייך?
שאלת.
מרגישה הכי שווה בעולם. כאילו זו המחמאה הכי הכי שקיבלתי אי פעם.
כן אני זונה.<על הקטנה אפשר להתווכח (: > גם זונה סוג ב'.
אבל אני, כן אני! זונה שלך מאסטר.
שלך.

כלי לשימוש, לסיפוק, להוצאת הכעס, לכל מה שרק יתחשק לך באותו הרגע.
אני כאן, שלך, לגמרי.

עכשיו, אחרי ששתיתי איזה חצי ליטר מים, נשמתי עמוק, שיחררתי.
עכשיו כשהסימנים שלך, של הקין והשוטים, החגורה וכפות הידיים, והציפורניים בגב,
בוערים בי, אדומים ויפים, כמה יפים, להתעלף..
עכשיו אפשר לצעוק בקול גדול עם הפה הזה שבלע את מה שהיה שם (:

תודה מאסטר!

אתה יודע כמה קשה לי להתנסח, ועכשיו, כשאני בסוטול הטיבעי שלי זה רק מסובך יותר.
ובכל זאת, ההרגשה נפלאה. כל הצלפה, כל נשימה שלי כנגד. כל חיבוק שלך.
כל ההסברים תו"כ, הסבלנות שלך..
הכל היה חזק כ"כ. חודר עמוק לתוכי.
נושמת. משחררת. לא נאחזת. והכי חשוב - - - מחייכת.

בצהריים הייתי אצל אמא שלי.
היא שכבה לה במיטה לנוח, ואני השתרעתי לידה.
קצת משוחחות. היא, בהיסח דעת מוחלט, טופחת לי על הכתף. אפילו ליטוף אי אפשר לקרוא לזה.
הגוף מתכווץ בציפיה. יש מצב שהיד הזו תלטף אותי??
אמא, תני לי לחוש, פיזית, שאת אוהבת. כי בהגיון אני יודעת, מבינה. בלב לא.

חודשים אנחנו חותרים לשם. לבכי המשחרר, המנקה.
יותר מדויק, אני מתלוננת מידיי פעם על היובש, על האטימות, על כך שאולי בכיתי כבר את כל הדמעות שהיו לי, שניצלתי את המיכסה שהוקצבה לי. ואתה זה שאומר, כשיגיע הזמן, גם זה יצא ממך.
חשבתי שאם תכאיב לי, תצליף בי קשות, יבוא הבכי. גם הקיין לא הוציא ממני דמעות, רק צעקות חנוקות והתפתלויות.
כשיגיע הזמן, גם דמעות יצאו ממני.
כבר ירדו דמעות, אך תמיד זה היה, כמו הגשם הראשון, החמקמק, השקט,שמתחיל ותיכף נגמר. כך גם הדמעות שלי, יושבת על השטיח אצלך, כשהראש שלי על הבירכיים שלך, במקום שהכי נוח לי בו, רגוע ובטוח. הידיים שלך עוטפות, מלטפות את השיער שלי, מסדרות שיער סורר. והדמעות שלי זולגות, שקטות ומאופקות, לא משתחררות.
איפה הוא הבכי המנקה, זה שמפורר את הלחץ בחזה? זה שגורם לנשימה להתקצר?

יום שישי, בוקר, אחרי לילה שלא ממש הצלחתי להירדם בו ועוד אילו "הפתעות" שצפן לי הבוקר, אני מרגישה מרוקנת, עייפה מהמלחמה העצמית שלי, מהבריחה, מההתחמקות הזו שרק מעמיסה עלי..
מתקשרת למאסטר, פורקת. מבקשת עיצה.
*** תבכי. תשחררי את הגוש הזה.
לא מצליחה לבכות. יורדות כמה דמעות וזהו.
תכריחי את עצמך, תעשי קולות של בוכה.
מאסטר, אני מתביישת..... <מתפדחת מעצמי> אבל הכל חנוק לי. לוחץ.
אני משמיעה קולות לא ברורים. בוכה. בלי דמעות.
באוזן שומעת את מאסטר מוביל אותי למקומות האלו שמרגישה בהם חלשה, צריך לחפור את החרא בידיים, ולהוציא הכל. ה כ ל !
ואז אני בוכה, מייבבת, גונחת, הלחץ בחזה מתעצם, בוכה אל הכאב, לשחרר את הגוש.
בראש עוברים כל הדברים האלו שהקטינו אותי מאז שאני ילדה קטנה. אמא, שהתקשורת ביני ובינה, מאז ומתמיד, עקומה. הכאב על שהיא לא ראתה מה שהייתה צריכה לראות. העלבון מהפגיעות, הסחיבה שלי אותן לאורך השנים. ההשלכות שאני עושה על דברים שחשובים לי. אוהו כמה חשובים.
ואני בוכה. עדיין. כמו שכבר הרבה זמן לא בכיתי.
מקנחת את האף, הנשימה נירגעת לאיטה. הלחץ בחזה פוחת, אם כי לא עובר. ומאסטר עדיין איתי, על הקו.
עוד קליפה ירדה.
כן, מותר לי שם, להיות הילדונת החלשה, לבכות. אני בוחרת לחזור לשם כדי לשחרר, להוציא את כל הגועל והחרא החוצה. ואז, כשנרגעת, לזכור שאילו דברים שהיו, הפגיעה היא מוחשית וכואבת, אבל זו רק ההרגשה.
ולזכור שהיום אני, האישה החזקה, הגדולה, שיכולה, מסוגלת ורוצה, בוחרת לחזור לשם, בהדרכתו ובתמיכתו של המאסטר, כדי להיות מסוגלת לצעוד אל המקום שהכי טוב לי בו.
לקח לי זמן להירגע. תמיד אחרי סשן אני מרחפת. חוזרת הביתה ומתמכרת ל"סוטול".
גם כאן, שכבתי לי במיטה, נשמתי עמוק, נימנמתי קצת, וקמתי עם חיוך על הפנים, בכוחות מחודשים. להמשך הדרך.
סשן טלפוני, וממש לא סייבר (:

חודש.
מלא ושלם. חודש. ימים ושבועות.
ינעל העולם ואישתו.

אני יושבת לי היום בבית מרקחת. התור מתקדם באיטיות מרגיזה. שיעמום אמיתי.
פתאום קולטת את עצמי מעבירה מבטים על אלו הניכנסים (הייתי בעמדת תצפית טובה)
ומנסה לחקור עם עצמי, אם הייתי מסוגלת לרדת לו. למצוץ. לענג.
בעעעע. המחשבה הזו, העבירה בי צמרמורת של בחילה, ולמרות זאת המשכתי לבדוק את הנכנסים.
לאן התדרדרתי??

סחרחורת!
זו הדרך הטובה ביותר שמצאתי כדי לתאר את הלילה שעבר.
שוכבת במיטה, הגוף משתולל, הבטן כואבת, הדופק דוהר.
[מאסטר, הנה מצאתי את הדרך להגביר את הדופק... (: ]
יש שאלות שצריכות להישאל, יש תשובות לשאלות האלו? בטח איפה שהוא, עמוק בפנים, מוסתרות תחת ערימות השומן ("הלביבה", כמו שקורא לזה המאסטר), מתחבאות גם מיפני.

אני יודעת. אתה כאן. לא מוותר, לא מתפשר, קשה ועיקבי.
"עכשיו התחלת לעבוד"..
תודה מאסטר על הטלטלה.

חוזרים לשיגרה.

עבודה/בית/ענייני היומיום הקבועים.
עוד סימן לשינוי שעשיתי. לא מתמרמרת, לא רוטנת, לא מתעצבת על שהחגים כבר חלפו ושהיום חזרתי לעבודה.
(בשונה מבשנים עברו שהגוף כבד מידיי, הרגשה מבואסת, טעם מר בפה, תחושה שניתנת להגדרה במילה אחת: חרא .)
והיום שמעתי את זה מכ"כ הרבה חברים סביבי, "אין לי חשק לחזור לעבודה", "חרא לי".
היה לי יום מעולה בעבודה. עמוס ומלחיץ, ולא חסרו גם טענות ותלונות של הבוס. ועם כל זה, זכרתי להיות ממוקמת במקום הטוב והשקט שלי.
חזרה מבורכת לשיגרה.

ועל אף הנעימות הזו של היום... בראש מתרוצצות המון מחשבות, עם ההרגשה הזו שהתקדמתי, שאני צועדת ומשנה דברים, יש עדיין כל כך הרבה לעשות.
רק שלא אקבל חולשה.

זקוקה שתחזיק אותי חזק, לדעת שגם אתה יודע (ומעריך ושמח איתי בהתקדמות שלי).

למרות התחזית הפסימית.. החג עבר עלי בשקט ובשלווה יחסית.
היה נחמד. גם נחמד שעבר. (:

היה לי זמן לשבת עם עצמי בשקט ולהתאמן על לא לברוח. מעצמי. לא להתחמק ולגלוש עם המחשבות למקומות אחרים, לא חשובים או דימיוניים בכלל.
סעמק, זה לא היה קל!
אבל לא ויתרתי לעצמי. הרי הבטחתי. אני יודעת שמגיע לי. מגיע לי שאשקיע בעצמי.
"אם אין אני לי מי לי. ואם לא עכשיו אימתי??"
כל יום הוא זמן להתחיל מחדש.

יודעי דבר מייחסים את חג שמחת תורה לאלו שלומדים אותה, שוקדים עליה.
או כמו שאומרים "אלו הממיתים עצמם באוהלה של תורה".

אז אני לא מאלו. אבל יש לי תוכניות משלי לחג הזה.

להקדיש זמן ללימוד עצמי, להכרה, לסבלנות, לכיבוד וכבוד עצמי.
כן, כי מגיע לי. ממש ככה, מגיע לי לאהוב את עצמי!

קדימה לעבודה.. זו אכן עבודה, על הפרטים הקטנים שנרמסים ביום יום.
זה לוקח זמן. אבל יש לי זמן.
החג הזה יש לי ה ר ב ה זמן.

חג שמח לכולנו.
(:

הוא: "תגידי, גמרת?"
אני:.... עוצרת את הנשימה.
גמרתי? אני?איתך? מימך? לידך? בגללך????
(הוא בכלל התכוון לאוכל בצלחת.)
ואני, כן, סיימתי לאכול.
עכשיו בא לי להקיא. את האוכל, ואת כל מה שבפנים.

יותר מידיי חרא צף בימים האחרונים.