בוחרת בטוב

יש לי הרבה בפנים.. בלאגן אחד שלם.
טוב, משעמם, מבלבל, נעים, רחוק, מתיש.. ועוד כל מיני.

אבל לא מצליחה לתרגם למילים, למשפטים שלמים.
זה יצא ממני אי פעם בצורה קולחת, ברורה?

כבר מאוחר..

העברתי יום רגוע ושקט, ככה בכייף שלי, חג אמיתי.
תחושה חזקה מהשעות האחרונות :
"כשהנשמה מאירה גם שמים עוטי ערפל מפיקים אור נעים" .
אני לא יודעת של מי האמירה הזו, אבל היא מוחשית לי מאוד כרגע.

לילה טוב.

רק לשים לב, להתבונן, לראות את הטוב והיופי שבדברים.
איך אומר מאסטר "היקום כולו עומד מוכן להעניק לך מטובו".

אני חוזרת עכשיו מערב נהדר. סיום מושלם ליום החולף.
התרגשתי עד דמעות, צחקתי, שרתי, נ ה נ ת י.

עכשיו, בגלל המרחק, מה שנשאר לי זה לנשום את מאסטר עמוק פנימה, דרך כף היד, ההיא, העוטפת, החזקה.

לא הצלחתי לחורר את הקליפה שעוטפת בפנים. לא הצלחתי לבכות, להתנקות.

אבל הבוקר,ריח הגשם מכה באפי, אוח הריח הזה שמנקה את העכירות,
מביא אותי לצלילות מחשבתית.
הראש פתוח לזכור והלב פתוח להבין ולקלוט, שהעולם כולו עומד הכן לתת לי מטובו.
רק לשים לב. רק לתת לזה להיכנס פנימה.

בוקר טוב עולם.

בא לי לחנוק מישהו. לצרוח. להקיא.
הרגשה מחורבנת למדיי בשביל מוצאי חג.
אני באמת עד כדי כך מפחדת מעצמי?מלקחת אחריות?
אני, ורק אני אחראית על האושר שלי. על השמירה המתמדת עליו. ואם אני לא מאושרת, לבדוק למה לא ולתקן את הטעון תיקון. <כן אני יודעת אסור לי לתת לשום דבר בעולם. שום דבר לשנות את ההרגשה הזו. אני תמיד בסדר גמור. תמיד אהיה שם בשביל עצמי,מחבקת ואוהבת.>

אז קיבינימט, למה הלחץ הזה בחזה למה??

הבוקר, בתוך המרתון של העבודה, לבין הטלפונים שניסו נואשות לארגן את בנית הסוכה,
בכל הבלאגן הזה, בעיקר הבלאגן הפנימי, שלח אותי מאסטר לשקט שלי. למקום הבטוח הזה, לידיעה הזו שהכל, אבל הכל בסדר. למרות ועל אף ה"סערות" שבתוך-עמוק בפנים, שמסביב, שמעל ומתחת. "תזכרי שהכל בסדר".
הקול הממתן, זה שמאפס אותי בקלות, דרך הטלפון.
לוקחת נשימה עמוקה, מתחתית הבטן,נושפת אותה לאט החוצה, ועוד אחת. נושמת ונרגעת. מרפה. מוותרת על הלחץ.
חוזרת לעבודה, רגועה. אפילו מצליחה לחייך.

עכשיו לילה. הכל בסדר. באמת הכל בסדר. הסוכה עומדת לה בנויה בתפארתה.
כל מה שתוכנן לאחר הצהריים והערב נעשה וסודר.
לוקחת עוד נשימה עמוקה. עוד אחת. שיהיה גם למחר. (:

חג שמייח לכולנו.

שלחו לי במייל משהו על סליחה לשני על דברים שפגעו בנו.
השורה התחתונה הייתה שהסליחה היא לא מתנה שאנחנו מעניקים לאחר אלא מתנה שאנו מעניקים לעצמנו. לחיים מאושרים יותר, קלים יותר. ללא ה"סחיבה" הזו של רגשות שליליים, כעס ופגיעה.
אבל איך מוותרים על כל אלו? איך סולחים באמת? איך מגיעים למקום הנקי הזה?
אני בדרך לשם. מקווה שתהיינה לי תשובות.

זהו.
יום כיפור חלף עבר באופן ודאי ומוחלט.
שנה חדשה בפתח. התחלות ותקוות, תוכניות לאין סוף.
אבל השנה שלי התחילה כבר מזמן.. אז כשנודע לי שאני יכולה לבחור. שזו אופציה.
שמותר לי. מותר ורצוי.
ואני בחרתי להתחיל מסע. ארוך,לעיתים מייגע. (בעיקר כשנדמה לי שלא הפנמתי כלום.
אבל כמו שמאסטר אומר "זה רק נדמה לך")
מאז מרץ 2008 אני צועדת. בהדרכתו, בעידודו,בסבלנותו,בנזיפתו,של המאסטר בעל העיניים הטובות ביותר שיצא לי לפגוש.
שם התחילה השנה שלי. שנה חדשה,הבנות ותובנות חדשות, למידה מעמיקה ואין סופית.
תודה מאסטר, על הסבלנות והתמיכה, הידע והעיצה. תודה על שהינך.
תחל שנה וברכותיה.